מה בדיוק אנחנו סופרים בימי ספירת העומר?

מהי תקופת 'ספירת העומר' שכרגע לוח השנה היהודי שוהה בה? עבור רבים, כל מה שידוע הוא העובדה שיש קשר בינה לבין אבל. אולם למעשה, עצם המונח 'ספירת העומר' קדום בהרבה ממנהגי האבלות השונים שנקשרו לתקופה זו במשך הדורות.

מקורו של המונח "עומר" הוא ממצוות הבאת העומר, מצווה המפורשת בתורה. בחומש ויקרא, במסגרת הפרשה המתארת את החגים בלוח השנה היהודי, מזכירה התורה מצווה שקשורה בחקלאות ובבית המקדש – להביא את העומר הראשון שאנו קוצרים בשדה אל בית המקדש:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן [...] וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

העומר המדובר הוא אפוא הערמה הראשונה שאנו עורמים מהקציר שלנו. הוא דומה למצווה אחרת, מצוות ביכורים, המתייחסת לפרי העץ ואומרת לאדם להביא את ראשית פרי האדמה אל הכהן. זאת, בדומה למצוות רבות אחרות שקשורות בראשית ובבכורה. התורה מלמדת את האדם ענווה בכך שהיא מורה לו להקריב את הראשית של עמלו לקב"ה, ולא לחשוב ש"כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה". על ידי שהאדם מגיש את הראשית לה', הוא מכיר תודה ומתנהג בצניעות ובענווה.

התורה מלמדת כי עד שהאדם לא מביא את עומר הראשית קרבן לה', אסור לו להנות מהתבואה החדשה. איסור זה קיים עד היום, והוא מכונה "איסור חדש". (וזהו גם המקור של המשפט הידוע מהקשר אחר, "חדש אסור מן התורה". המונח "חדש" מתייחס לתבואה החדשה, שאסורה מן התורה עד להקרבת קרבן העומר).

זהו אפוא העומר. ומהי "ספירת העומר"? ספירה זו היא מצווה נפרדת – לספור 50 יום, מהרגע שבו הקרבנו את קורבן ראשית התבואה, קרבן העומר, עד ליום שבו נביא "מנחה חדשה" – מנחה בשלה ומפוארת של שתי כיכרות לחם. לא עומר שעורים, אלא לחמים יפים ומלאים:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.

לחם התנופה הוא קרבן המגיע בסוף עונת הקציר, כאשר כל התבואה כל התייבשה בשדה, נקצרה, נאספה אל הגורן, וכבר הספקנו לעשות ממנה קמח סולת, ולאפות ממנה חלות יפות. כלומר, בעוד קרבן העומר הוא קרבן הראשית, שמביא את התבואה מיד עם רגע היקצרה, את השעורים, שהן פחות איכותיות וניתן לאכול אותם גם לפני שהם מתייבשות לגמרי ובלי שעושים מהן קמח, קרבן שני הלחם חוגג את סיום הקציר, שבו ניתן כבר להנות מהלחמים היפים.

מצוות הספירה היא למנות את הימים הללו. לא לתת להם לחלוף ללא תשומת לב, אלא לחבר בין ראשית האביב לסיום הקציר על ידי ספירה.

כאן המקום לשאול, מהי אכן טיבה של ספירה זו? מדוע לספור את ימי הקציר עד לסיומם? ניתן לתת לדבר כמה פירושים. במסגרת זו, ארצה להתייחס לאפשרות שמדובר בסוג של "ספירה לאחור". מהי ספירה לאחור? כולנו מכירים ספירה זו מהחיים הפרטיים שלנו, ויש לה שתי משמעויות הופכיות. מקרה אחד שמוכר לנו הוא הספירה עד סיום השירות או סיום הטירונות. מקרה אחר, שנפוץ בעיקר אצל כלות, הוא ספירה עד לחתונה.

בשני המקרים, הספירה היא ביטוי להמתנה בקוצר רוח. החייל מצפה בקוצר-רוח לשחררו. הכלה מצפה בקוצר רוח לחתונה. אולם, הסיבה לקוצר הרוח בשני המקרים הפוכה בתכלית. במקרה של חייל, נמאס לו מהמצב שבו הוא נמצא. הוא קצר רוח כי אינו יכול לסבול יותר את השירות. הוא אינו יודע אם מצפה לו משהו מבטיח ומרגש במיוחד בקצה השני של הספירה, בשיבה אל החיים האזרחיים, אבל פשוט נמאס לו כבר להיות חייל ולקבל פקודות. הוא רוצה שזה יגמר. במקרה השני, של כלה המחכה ליום חתונתה, אין אף דבר שהיא מנסה לברוח ממנו. אדרבא, כנראה שהימים של ההמתנה הם ימים שמחים עבורה, שבהם היא טרודה בהכנות לחתונה. אולם, היא קצרת רוח כיוון שהיא נרגשת לקראת יום החתונה. היא מרגישה שאינה יכולה לחכות יותר ליום הגדול שלה.

מהי ספירת העומר? לאור הסבר זה, המצווה לספור את הימים שבין תחילת הקציר לסופו מבקשת להפוך את ההמתנה לסיום הקציר לציפייה דרוכה לקראת משהו גדול: הרגע שבו יסתיים הקציר ונוכל לחגוג את הברכה שלנו, להביא את הלחמים המפוארים ולהנות מהתבואה החדשה. זוהי הספירה של התקופה שבין האירוסין לחתונה.