חידת שושני: בעקבות גיבורו המסתורי של הסרט

1. מהתלמידים הידועים של מר שושני היה פרופ' שלום רוזנברג, פילוסוף, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שנפטר לפני קצת יותר משנה. הייתה לי זכות להיות שכן קרוב של פרופ' שלום רוזנברג בילדותי ובימי נעורי. אני נזכר בדברים רבים שראיתי בהתנהלותו של פרופ' רוזנברג, בשיחו ושיגו, שאני יכול להבין אותם היום טוב יותר, כדברים שבאו לו בהשראת מורו ורבו. בשנים האחרונות פגשתי אותו בערך פעם בשנה, ובכל פגישה היה שיח עמוק. היו לי הרבה עניינים פילוסופיים לשמוע בהם את דעתו, והרבה נושאים הקשורים להשקפת עולמו ביחס למצב העכשווי, אבל איכשהו תמיד השיחה הפכה להיות דיון למדני בסוגיות הגמרא. הוא אמר לי שבשנים האחרונות, אחרי כל המדעים שהוא עסק בהם בחייו [והוא היה אדם מאד רב תחומי, התחיל בכלל במדעים מדוייקים], הגמרא היא זו שממלאת ומחיה אותו. גם בביקור האחרון שביקרתי בביתו, כמה חודשים לפני פטירתו, ראיתי שם ספרי למדנות ישיבתית לרוב, פרשנות על הגמרא. יש לי הערכה של"מר שושני" יש השפעה רבה גם על זה. כידוע, פרופ' רוזנברג היה האדם ששושני, מורו ורבו, נפטר בזרועותיו באורוגוואי.  

בעיני, זה היה אחד החידושים החשובים של שושני. הדור השני של תנועת ההשכלה החל לראות בגמרא העתיקה שלנו משהו לא רלוונטי, שמתעסק בפרטי פרטים, או בשאלות היפותטיות שאינן נוגעות לאדם. הם שיוו ללומדי הגמרא דימוי שלילי, צרות אופקים. רבים מתוכם שהמשיכו לתנועה הציונית הוסיפו שלילה לדימוי של הגמרא, שיוו את העיסוק בה ללא יצרני. הגמרא הפכה בעיניהם לסמל היהודי הגלותי, המסתגר בבית המדרש, כל מה שהפוך מיישוב הארץ וכיבושה, כל מה שהפוך מגיבורי המדינה בראשית דרכה, וכל מה שהפוך מעשיה ובנין. כך היא נותרה למעשה מחוץ לתכני הלימוד של רוב הישראלים.

והנה בדיוק באותה תקופה פוגש שושני אנשי רוח, בעלי השפעה, כדוגמת ההוגה היהודי פרופ' עמנואל לוינס, או הרב יהודה אשכנזי (מניטו), ומגלה בפניהם מעט מסודה של הגמרא. הוא מפגיש אותם עם רבדיה השונים, עם העומק והרלוונטיות הטמונים בה, והם הולכים שבי אחריה. הוא פוגש יהודים שמעולם לא טרחו לחפש מה יש בגמרא, כי הדימוי שלה היה נחות ביותר, והוא פותח בפניהם צוהר לחוכמה היהודית העתיקה. בהמשך כתב לוינס ספר על 9 סוגיות-נושאים בגמרא בקריאה מחודשת.

אחד הדברים אם כך שנוכל לקחת מאגדת שושני הוא ללכת עם הסקרנות האינטלקטואלית ועם המשמעות היהודית שלה. להכיר את החוכמה היהודית, להעמיק בה, ללא קשר לאורח חיי הלומד.

2. ברעיון הסתרת הזהות האישית טמון הניסיון להסב את שאלת ה"מי אמר" ל"מה אמר", שינוי שנצרך כל כך בדורנו. הרעיון עצמו אינו חדש ביהדות. יש והיו דמויות ענק שהסתירו את עצמן. המדרש הידוע, המדבר על 36 צדיקים נסתרים בכל דור, מעלה על נס את הנסתרים דווקא, אבל אין זה אומר שהם בהכרח לא ברשימת האנשים הידועים ביותר, שהרי דמותם האמתית יכולה להשאר נסתרת כל חייהם. העיסוק הפעיל והקיצוני של שושני בהסתרה מעלה תמיהה, כמו שאלות רבות בחייו של שושני, אבל אין תועלת בחשיבה ובדיון שיפוטיים, אלא ענייננו לראות מה כן נוכל ללמוד מהאיש הפלאי הזה.

אני יכול להבין את משיכתו של אלי ויזל לאדם סתור זהות (אולי תרתי משמע), מלבד תכני הלימוד המחודשים. ויזל התמודד כל ימיו עם שאלת הזהות האישית, והיא באה לידי ביטוי בכל כתביו: ''מי אני בכלל? אולי אני זה לא אני באמת? אולי אני החולם הוא יותר אני מאני המודע? ואולי יש כמה אני, ומי מהם הוא האמתי, אם יש דבר כזה?" שאלת זהותו של שושני מהווה משל לחידת זהות האדם בכלל, כש"היהודי הנודד" מהווה עוד השראה לכך. יהודי בלי שם, בלי מקום, בלי הגדרות. בלי מסגרות.

3. למרות הגאונות, ההעמקה והחדשנות של מר שושני, הרי שדמות רבו, הרב קוק, ודמויות יתר רבותיו המוקדמים, מצליחות ליישר את לבי ולעורר בו רצון לתיקון, יותר ממה שראיתי עד כה על דמותו. התיאורים של רוב מוסרי התורה מדור לדור בישראל מלאים בעיקר באנושיות קיצונית, באהבת אדם, בתיקון מידות הנפש, בעידוד הזולת, בנתינת מקום, בהעמדת תלמידים וגידולם. אני חושב שדמותו האנושית של הרב קוק, עם האהבה האינסופית, עם תיקון המידות הגלוי, מציבים רף מוסרי וערכי גבוה ורלוונטי יותר. דמותו המסתורית של מי שהיה מכונה ה"חפץ חיים", רלוונטית יותר לאנשים כמונו, שאינם גאוני היצירה. על שושני לא סופרו עדיין סיפורים כאלה. ברור לי שרב הסתום על הגלוי, ואין כאן שום הבעת עמדה כלפי האיש, אבל אפשר ללמוד רק ממה שאפשר לגעת בו. והנקודה החשובה שאפשר לגעת בה היא שהוא הצליח להעביר לשומעי לקחו את נשמת הגמרא, את אווירת בית המדרש, הרוויה חשיבה עצמאית, בקורת, מקוריות, העמקה, עשיית כללים מפרטים מרובים, חתירה לפענוח הקוד של כל סוגיא, ואולי של כל התורה. בזה הוא אולי הצליח לשנות את כיוון הבעיטה של הדור שבעט בגמרא, כשדור חדש מגשש כעת את דרכו חזרה אליה, אל אוצרותיה ואל סודותיה, ואל חוכמת היהדות בכללותה.