בראשי התיבות הי"ד יש הרבה יותר מצמאון לנקמה

לפעמים מילים ספורות, כל כך מעטות עד שניתן לדחוס אותן בראשי תיבות, הן כמו קליפת קוקוס – אם רק נפצח אותן, נגלה בהן חלב מזוקק של חכמה. מדי פעם אנחנו נתקלים בביטויים הללו ומתעורר בנו גיץ של סקרנות, אך לרוב אנחנו ממשיכים הלאה ומניחים לו להיכבה ברוח. אולם, לעיתים באה תקופה שאותו ביטוי חוזר ונשנה כל כך הרבה פעמים, עד שכבר קשה להתעלם ממנו. כך דינו של הביטוי הי"ד בחצי השנה האחרונה.

מאז שמחת תורה, באסונות הרבים שפוקדים אותנו, אנחנו שוב ושוב נתקלים בקיצור הי״ד, כלומר ״ה׳ יקום דמו״, וקשה שלא לתהות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי לימדו בבית הספר שנקמה זה דבר רע. לפחות כך אמרה לי אחראית המשמעת בחטיבת הביניים (כינינו אותה השוטרת צילי), לאחר שהסתבכתי בקטטה. ״הוא פגע בכבוד שלך אז נתת לו אגרוף לפנים, טוב ויפה... אבל מה הלאה? עכשיו הכבוד שלו נפגע, והוא לא יירגע עד שייתן לך סטירה עם מחבט טניס. ואז מה? תחזור ותחפש עוד נקמה? אם לא תלמד לקח, הגלגל הזה לא יעצור לעולם״. כך אמרה לי השוטרת צילי, ובדברים הפשוטים שאמרה לילד בכיתה ז׳ מהדהדת אמת אכזרית ורחבה אלפי מונים. כמה מיליוני אנשים נרצחו בעקבות נקמות דם, סכסוכי חמולות, מאפיות ומשפחות פשע? כמה אנשים פגעו זה בזה ללא רחם מכוח המנוע של קנאת נקמה? אם כן, למה שנבקש מאלוהים משהו כל כך מכוער שמזוהה עם זוועות ומעשים רעים? 

ניתן לענות על כך באמצעות הבחנה בין שני סוגי נקם: נקמה אנושית פרסונלית, ונקמה אלוהית מוסרית. הראשונה נובעת מצורך רגשי אישי – הנפגע כועס או חש מושפל ומגיב באלימות. הנקמה האלוהית לעומת זאת, מונעת משיפוט מוסרי כללי, ובשפה היומיומית כנראה שלא היינו קוראים לכך ״נקמה״ אלא ״עשיית צדק״. אחד ממזמורי תהילים מביע רעיון זה היטב:

״(צד, א) אֵל-נְקָמוֹת ה׳; אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.

  הִנָּשֵׂא, שֹׁפֵט הָאָרֶץ; הָשֵׁב גְּמוּל, עַל-גֵּאִים.

  עַד-מָתַי רְשָׁעִים ה׳: עַד-מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזו...

(צד, ו) אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ; וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

  וַיֹּאמְרוּ, לֹא יִרְאֶה-יָּהּ; וְלֹא-יָבִין, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב...

  (צד, ט) הֲנֹטַע אֹזֶן, הֲלֹא יִשְׁמָע; אִם-יֹצֵר עַיִן, הֲלֹא יַבִּיט...

(צד, יד) כי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה עַמּוֹ; וְנַחֲלָתוֹ, לֹא יַעֲזֹב

כִּי-עַד-צֶדֶק, יָשׁוּב מִשְׁפָּט; וְאַחֲרָיו, כָּל-יִשְׁרֵי-לֵב...״

אמנם המזמור מפציר באל הנקמות שיופיע, אך מבין מילותיו משתמעת בקשה אחת: לחיות בעולם שיש בו מי ששומע את יללת היתומים ורואה את ייסורי האלמנות. המשורר מביט על הרוצחים, האנסים, הגזלנים, מחבלי הנוחבה למיניהם, צוהלים ורוקדים בין שלוליות הדם - וזועק לאלוהים בתמיהה:״ עד מתי רשעים יעלוזו?!״. אולם, חרף המציאות העגומה שלפניו, הוא לא מאבד תקווה שה׳ לא נטש את עמו וש״עד צדק ישוב משפט״. 

אז רגע... האם אנחנו צריכים לשבת בחוסר מעש ולחכות שאלוהים ינקום בשבילנו? הלורד הרב יונתן זקס ז״ל פרש את הפסוק ״השב גמול על גאים״ מן המזמור שלעיל באופן שיכול לעזור לנו להבין את תפקידו הפעיל של האדם בנקמה האלוהית: ״...התורה, שהבינה כי תאוות הנקם היא מטבע האדם, מבייתת אותה באמצעות תרגומה לכדי מהות אחרת לגמרי. היא מכירה בכאבה של משפחת הקורבן, בתחושת האובדן שלה ובחרונה המוסרי. זו משמעות הביטוי גואל הדם: הדמות המייצגת את יצר הנקם. התורה ניתנה לבני אדם, על כל קשת היצרים שלהם; לא למלאכי עליון. היא מעמידה קוד התנהגות ריאליסטי, לא אוטופי. אולם היא תוחבת רכיב חיוני אחד בין ההורג לבין משפחת ההרוג: את עיקרון הצדק. אסור שיהיה מעשה ישיר של נקמה. ההורג חייב להיות מוגן עד שיובא למשפט. אם יימצא אשם, ישלם את המחיר. אם יימצא חף מפשע, יזכה למפלט. פעולה זו הופכת את הנקמה לגמול. היא משנה את כל התמונה… החטא צריך לבוא על עונשו, אבל רק לאחר שנמצא בהליך הוגן כי הוא אכן חטא, ובתנאי שהדבר נעשה בשמה של החברה כולה ולא בשמו של הקרבן בלבד״.

מי שרובץ על כורסא חמימה בקולג׳ יוקרתי בארה״ב, שותה שוקו סויה וצופה ב״אל ג׳זירה״, קל לו להזדעזע מרעיון הנקמה. אולם אנו, כל מי שיש טיפה של דם אנושי בליבו, לא יכול שלא להשתוקק לנקמה, גם אם הוא לא יודע בדיוק באיזה אופן או צורה. לכן אנחנו רושמים ראשי התיבות בעלי משמעות עמוקה לצד שמות הקורבנות – ה׳ יקום דמם. אם היינו כותבים רק ״ינקם דמם״ – הרי שזאת נקמה אישית פרסונלית.  ה׳ -  זהו אלוהים שמתעל את הנקמה לצדק, ומביא אותה לידי ביטוי בתוך מסגרת של ערכים ומשפט.