"השנה אני כבר לא מצליח לעמוד בסמיכות של יום הזכרון ויום העצמאות"

שאלה:

הימים הבאים, ימי הזיכרון, יום העצמאות, כל האירועים והטקסים, מקשים עלי מאד, רגשית. המשפחה המורחבת שלנו היא משפחה שכולה, אבל גם לפני זה לא הבנתי איך אפשר להסתדר עם המעברים הרגשיים הקיצוניים. איך אפשר לשמוח בחגים, איך אפשר לקיים חגיגות משפחתיות, מסיבת יום-הולדת? איך אפשר לשמוח ביום-יום? בפסח הזה קצת חגגנו, והרגשתי רע עם זה. בכל שנה הסמיכות של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות קשים לי, השנה אין לי שום מושג איך אעמוד בזה.

תשובה:

ירמיהו הנביא ליווה את תהליך חורבן בית המקדש הראשון וגלות היהודים לבבל. הוא לא התנדב לתפקיד, להיות נביא החורבן, אבל א-לוהים חשב שהוא הכי ראוי. (ספר ירמיהו פרק א') הוא בוכה, לבו נשבר לבשר על החורבן הנורא, ולבו נשבר שוב כשהוא שוהה עם הגולים מארצם כשהשבר הגיע. את השבר הוא תיאר במגילה שחיבר, מגילת איכה, שכולה בכי מזעזע, שכול, עצב, ופיוט שבנוי על סיפורים מזעזעים מהטבח שהיה אז. מגילת איכה נכנסה לתנ"ך, בהיותה כתובה בהשראה נבואית. מדי שנה אנחנו קוראים אותה בתשעה באב.

הגמרא אומרת (בבא בתרא ט"ו) שהנבואה אינה שורה אל מתוך שמחה. כלומר, אי אפשר ליצור ולהיות בהשראה גבוהה אלא רק במצב של שמחה. אם כן, כיצד נכתבה מגילת איכה  העצובה ברוח נבואית, אם השמחה הכרחית כדי שתחול הנבואה? טען מחבר ספרי ה"חזון איש", שמוכח מכאן שירמיהו כתב את המילים הקשות הללו מתוך שמחה! הוא בכה מכאב, אבל השמחה אפשרה לו לכתוב. כשאין שמחה בכלל, אין שום יצירה, אין עשיה. ההתמסרות לעצב ולדיכאון לא מאפשרת חיים.

יוצאת מהגמרא הזאת אמירה מאד קיצונית, והיא שאפשר להיות בשמחה ובעצב לא רק בזה אחר זה, אלא אפילו בבת אחת! איך זה יתכן? נפש האדם מורכבת, לימדה אותנו הגמרא, והיא יכולה להכיל את שני ההפכים כאחד. רגשות מעורבים, קיצונית ובו זמנית.

קל להגיד, ואם קשה ליישם, זה אומר שאנחנו צריכים "להרחיב את הכלים", להרחיב את כלי הקיבול בנפש, לייצר בנפש עוד המון מגירות. אנחנו צריכים לשאוף להיות מסוגלים להכיל כמה רגשות בבת אחת, ואפילו מסוגים סותרים.

נתאר לעצמנו שעה אחת של ראש ממשלה במדינה כלשהי. זה נראה כבלתי אפשרי. הרי הוא צריך להיחשף לכל כך הרבה אנשים, דעות, חוויות עוצמתיות של צער ושל שמחה, בכל שעה משעות היממה. בו זמנית עובדים כל משרדי הממשלה, ויש אירועים רבים שדורשים התייחסות בכל רגע נתון. הגמרא (במסכת ברכות דף י"א) תיארה את זה כך: "אם יהיו כל הימים (=ים בלשון רבים) דיו, ואגמים קולמוסים (=עפרונות שמיוצרים מקני אגם מחודדים), ושמיים יריעות (=דפי ענק), וכל בני אדם לבלרין (=סופרים) - אין מספיקין לכתוב חללה של רשות." כלומר, אין שום אפשרות לתאר את החלל העצום שנזקק בלב אנשי השלטון כדי להכיל את כל התמודדויות היום, את כל האחריות המורכבת. למה הגמרא תיארה לנו תיאור זה, שאינו רלוונטי לרוב רובם של האנשים? משום שלכל אדם יש זמנים שהוא צריך "לג'נגל" בהם בלי להתמוטט, כל אדם הוא קצת מנהיג בשלבים מסוימים, וחייו מורכבים ועמוסים עד לבלי יכולת לתאר את העומס. ואם כך בעולם המעשה, אז על אחת כמה וכמה בעולם הנפש.

היה בירושלים ראש ישיבה בשם רבי שלמה זלמן אוירבך. רעייתו האהובה הלכה לעולמה אחרי 54 שנות חיים משותפים ומאושרים שלהם. את 11 שנות חייו האחרונות, שאחרי פטירתה, הוא חי בשברון לב. הכאב והגעגוע היו קשים לו מנשוא. היום הקשה ביותר היה יום פטירתה. באותו היום ממש, בבית החולים "שערי צדק", אחרי שהיא נפטרה, הוא ירד במעלית, והוא פגש בה תלמיד שלו שעולה למחלקת יולדות. התלמיד היה שמח ומאושר ביותר. עכשיו ילדה אשתו את בנם הראשון. התלמיד שיתף בזה את רבו, ורבו בירך אותו בברכות לרוב, והיה מאושר אתו בשמחתו. זה היה הרגע הכי שבור בחייו האישיים, אבל שברון הלב לא הפריע לאגף אחר בלב לבטא שמחה גדולה בו זמנית, להשתתף בשמחת תלמידו. התלמיד לא ידע דבר על פטירת אשת הרב, והוא טען שלא יכול היה לזהות על פני רבו שום חסרון בשמחה!

אין לנו ברירה אלא להרחיב את כלי הנפש שלנו. להיות מסוגלים גם להפכים כאלה. אי אפשר לוותר על השמחה, כי בלעדיה נפסיק ליצור, חלילה, ונפסיק לעשות ולחיות. צריך ללמוד איך להכניס אותה גם ללב שבור, איך לחבר בין מצבי הנפש השונים הללו, לעשות שלום!