ביום העצמאות אנחנו חוגגים את החופש לו זכינו. מתי נזכה בחירות?

לפעמים, ברכה גדולה שנוחתת בהפתעה יכולה להפוך לקללה נוראית. תארו לעצמכם 100 טון של סלעי זהב שנופלים כמטאורים מהשמיים, מה יהיה גורלו של השלימזל ההמום שינסה לתפוס אותם בלי קסדה? משהו דומה קרה לקרטיס שארפ ג׳וניור, עובד זוטר במסעדה, שהימר בלוטו וזכה ב 5 מיליון דולר. הזינוק הפתאומי מעוני לעושר סחרר את חושיו. אחרי שארגן מסיבות מפוארות וקנה אחוזות ומכוניות יוקרתיות, קרה לו מה שקורה בדרך כלל לאנשים שחיים באורח חיים שכזה – טעם העושר נהיה מאוס ומבחיל. הוא שקע בדיכאון, השתכר על בסיס יום יומי, התחתן והתגרש והמשיך לפזר את כספו עד ששוב לא נותר לו גרוש. 

סיפורו של קרטיס ושל דומים לו מעלה שאלות רבות. קרטיס רצה לצאת לחופשי מן העוני והמצוקה הכלכלית, הוא רצה עצמאות וקיבל אותה – אך מרגע שנפלה לידיו הוא לא ידע מה לעשות. הדבר דומה לילד בן שנתיים שצורח ומילל שיתנו לו עוד ועוד שוקולד, שהוא לא רוצה שיחליפו לו חיתול, שהוא לא רוצה מקלחת ושהוא לא רוצה לישון. אם הוריו יוותרו – האקסטזה תלהיב אותו למספר רגעים, אך בסופו של דבר הוא יהיה אומלל. 

אנחנו חוגגים היום, בנסיבות לא פשוטות, את יום העצמאות. זה שיש לנו עצמאות זה טוב ויפה, אך אם אנחנו לא רוצים לסיים כמו קרטיס או אותו תינוק מסכן, אנחנו צריכים להבין לאן מועדות פנינו. ימי ספירת העומר, מחג הפסח ועד לחג השבועות, מסייעים לנו להבחין בין שני מושגים דומים עם הבדל מהותי: חופש וחירות. חופש הוא תנועה של שחרור – חופש ממשהו. חירות היא תנועה של בחירה עצמאית בערכים ובדרך חיים – כלומר יעד מסוים. אמנם קרטיס והתינוק זכו לחופש, אך לא הייתה להם חירות, וזה מה שהביא לנפילתם. 

בפסח אנחנו חוגגים את יציאת מצרים. לפי אחד המדרשים, מסופר שמיד אחרי מכת בכורות פרעה הגיע נסער לביתו של משה ודרש ממנו שעם ישראל יעזוב את מצרים מיד, עוד בלילה, כדי להיפטר מן הקללות שאלוהים הביא עליו. משה אמר לו שהם לא יעשו זאת מפני שאלוהים ציווה עליהם לעזוב דווקא בבוקר, אבל אם פרעה מעוניין לעצור את המכות יש לכך פתרון פשוט. כל מה שהוא צריך לעשות זה לומר:״ הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדים של הקדוש ברוך הוא״. כשמתבוננים בניסוח של הדברים שאמר משה לפרעה, משהו מוזר בולט לעין. איך אפשר לומר לעבד שהוא עומד ברשותו? הרי זה דבר והיפוכו! כאן נרמזת המהפכה התודעתית שעם ישראל חולל בעולם. כולנו עבדים למשהו: בין אם לדיקטטור או מלך ששולט ביד רמה, בין אם לבוס בעבודה או לנורמה חברתית, ובין אם ליצרים שמקננים בתוכנו כמו תאווה, רדיפת כבוד, גאוותנות, פחדנות וכו... אבל אפשר לצאת ממעגל העבדות בדרך אחת – לבחור בעבדות הערכים והמוסר. וזהו העומק של חג השבועות, שמציין את מתן התורה. העיקר בהתגלות של אלוהים בהר סיני לא היה הברקים והרעמים והרעשים. מה שעמד במרכז ההתגלות היה קולו של אלוהים שציווה את עשרת הדיברות, החוקים המוסריים הבסיסיים של עם ישראל. 

חלקה העיקרי של התורה אינו סיפורים אלא מצוות וחוקים שיהיו למצפן בעבור עם ישראל בדרכם לארץ זבת חלב ודבש, שבה יקימו מדינה שמתנהלת על אדני הצדק והמשפט. בספר ״אני קלודיוס״, רומן המתאר את השתלשלות התככים והמזימות בימי הקיסרות הרומאית, יש קטע המבטא את ההבדל המוסרי שהיה קיים בין היהודים לבין עובדי האלילים. ליוויה, אשתו של אוגוסטוס קיסר, מתוודה בפני נכדה קלודיוס על הפשעים הרבים שביצעה בחשאי – הרעילה ורצחה אנשים שאיימו על מעמדה ועל מעמדם של נכדיה, ויחד עם זאת היא מתחננת לכך שידאג להנציח אותה כאלילה רומאית לאחר מותה. בדיאלוג שביניהם היא מסבירה שאין זה סותר: ״(ליוויה מדברת:) ׳האמנם מאמין אתה שנשמות הפושעים נידונות לעינויי נצח?׳. (קלודיוס עונה:) ׳מתמיד למדוני להאמין בכך׳. (ליוויה:) ׳אבל האלים בני האלמוות חופשיים הם מאימת העונש, לא כן? ויהיו פשעיהם כבדים ככל שיהיו?׳ (קלודיוס:) ׳ אמנם יופיטר הוריד את אביו מכסאו, והרג את אחד מנכדיו וחטא בגילוי עריות כשנשא את אחותו לאשה ו... כן, מסכים אני... אף לא אחד מהם היה לו שם טוב מבחינה מוסרית. וכמובן, שופטי המתים אין להם שיפוט עליהם׳. (ליוויה:) ׳הוא הדבר. ובכן, רואה אתה עד מה חשוב בשבילי, שאעשה לאלה...׳ ״. 

הנה כי כן, אלוהי היהודים הוא האל הראשון שהתגלה בשם המוסריות הטהורה, שזאת כל שאיפתו, שבניגוד לבני האנוש ואליליהם אין לו שום אינטרס אישי או קמצוץ של רוע, וזה מפני שהוא מופשט מגוף וצורה.

באופן דומה ליציאת מצרים, אחרי גלות של 2,000 שנה קרה נס – היהודים הקימו מדינה, ניצחו במלחמת העצמאות וזכו בחופש. אך עדיין לא הייתה להם חירות. אכן, בניגוד לחופש, שניתן לזכות בו באמצעות נס פלאי כמו זכייה בלוטו, חירות דורשת סבלנות ועבודה קשה. לרכוש אותה זה תהליך כואב. זה בדיוק מה שספירת העומר באה לומר: תספרו יום יום, צעד אחרי צעד, ואל תתייאשו – בסוף תגיעו לחירות הנכספת. כל ההפגנות, הרעשים והשסעים שקורעים את העם שלנו: כל אלו הם כאבי גדילה של ילד שצומח ומגבש את זהותו. הרב קוק כתב פסקה לפני שנים רבות, שהיום נראית רלוונטית יותר מתמיד:״ ״סמוך לעקבתא דמשיחא (= ימות המשיח, שלפי הרמב״ם זוהי תקופה שבה לעם ישראל תהיה ריבונות בארצו, כלומר היום) מתרבה סגולת האחדות באומה... טמונה היא סגולה זו במטמון של קטיגוריא (= קטרוגים) ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה...״. עם כל המורכבות של השנה, זה בדיוק הזמן שאנחנו צריכים את יום העצמאות: לזכור שיש תהליך, שזה אורך זמן, אך בסופו של דבר נגיע לימים טובים של שלום ושלווה, של עצמאות וחירות.