חיים לוינסון נגד אורי גלר - 5 תובנות על בריונות תקשורתית

זה היה עניין של דקות ספורות עד שהוויכוח התפוצץ ברשת. אורי גלר, מכופף הכפיות הידוע, הוזמן לערוץ 12 לספר על קמפיין ההסברה שלו בתקשורת העולמית. בשעה שגלר הביע את דעתו על מדיניותו של ביידן, העיתונאי חיים לוינסון קטע אותו ואמר: ״אני חייב להגיד לך משהו בלי שתיפגע... אחד הדברים שמעולם לא הצלחתי להבין זה איך נהיית 'שם דבר'. ישבתי פה כמה דקות, אין לך שום דבר אינטליגנטי לומר, אתה חולה פרסום... יש לך את הפאתוס של אשכנזים שהיו פה פעם בשנות ה-70, שאתה כאילו עוצר, עושה איזו פאוזה כאילו אתה הולך לומר איזה דבר אינטליגנטי - ואז אתה אומר את הדבר הכי בנאלי עלי אדמות...״

לפניכם 5 תובנות על בריונות תקשורתית בעקבות האירוע:

א.     כל מי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו

במסכת אבות אמרו: ״כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים״. כשקוראים את פרשנותו של רבי עובדיה מברטנורא (בן המאה ה-15) למאמר הזה, ממש אפשר לדמיין אותו צופה בערוץ 12: ״...והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים... ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קֹרח ועדתו, שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להפך״. במילים פשוטות: כאשר שני הצדדים מעוניינים להחכים ולברר יחד את האמת – הם יבואו לשיחה בגישה שתאפשר להם להשיג את מטרתם. אולם, אם הרצון האמיתי שלהם הוא להפגין כוח ולהשיג כבוד – הם ייכשלו בכך ויושפלו בעצמם.

הפנייה של לוינסון לא נגעה לגופו של העניין עליו שוחחו, אלא הייתה התקפה והשמצה של אורי גלר. הוא לא חיפש את האמת, אלא את הכבוד. ובכן, מסתבר שכל מי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד בורח ממנו.

ב.     חולה פרסום, האמנם?

אחד הדברים שבולטים לעין בדבריו של לוינסון, זאת האמירה חסרת הפקפוק, כאילו הוא מציין עובדה, שאורי גלר ״חולה פרסום״. הביטוי הזה מבלבל, במיוחד לאור פתיחת דבריו: ״אני חייב להגיד לך משהו בלי שתיפגע...״. אם התכלית של פתיחה זו היא לתת ביקורת בונה שמאפשרת תקשורת הדדית, ההקנטה האישית היא דינמיט שמפוצצת כל גשר של שיחה. גם אם אנחנו מאמינים שמשהו באמת נכון, למשל שאורי גלר חולה פרסום, צריך לבחון האם זה משרת את השיחה לפני שאומרים את זה.

עצה נוספת שאמרו במסכת אבות היא: ״הווי דן את כל האדם לכף זכות״. בהקשר הזה, צריך להבדיל בין עובדות לדעות. עובדה אי אפשר לדון לכף זכות, אלא צריך להישיר אליה מבט ולהודות בה. אך כאשר עולה במחשבתנו דעה לא מבוססת כמו זאת, חכמת היהדות מייעצת לנו לבחור לפרש אותה לטובתו של האדם שאנחנו חושבים עליו. בסופו של דבר, אם לוינסון היה דן את גלר לכף זכות הוא היה פונה אליו בטיעונים ענייניים ולא אישיים, ואולי הוא אפילו היה מצליח לשכנע אותו ואותנו בצדקת דבריו.

ג.      המלבין פני חברו ברבים

לבייש אדם בפני אנשים רבים זה מעשה חמור, עד כדי כך שאמרו בתלמוד (ברכות): ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים״. המילה ״ילבין״ מבטאת את התגובה של האדם המבויש, שכל הדם אוזל מפניו מרוב מצוקה נפשית עד שהוא מחוויר.

מעטים יכולים לומר שמעולם לא ביישו אף אחד בפני רבים. זה אנושי לטעות, לומר באימפולסיביות מידע אישי או דעה מעליבה על מישהו בחברת אנשים אחרים. חשוב להיות מודעים ולהיזהר מכך, על אחת כמה וכמה אנשי תקשורת, שלכל מילה שלהם יש פוטנציאל להפוך ויראלית.

ד.     לא למהר לסקול אדם שטעה

חכמת היהדות סוברת שאדם תמיד יכול לתקן את דרכיו, אם הוא מתחרט באמת ובתמים. בספר ויקרא כתוב: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי השם״. המילה 'תיטור' בהקשר הזה, משמעותה לשמור בלב את הכעס כלפי אותו אדם. בספרו 'מי השילוח', הרב מרדכי יוסף ליינר מסביר מדוע הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״ מגיע מיד אחרי ״לא תיקום ולא תיטור״: ״וצריך לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, שכמו שהאדם אוהב את עצמו אף על פי שמכיר עצמו ויודע חסרונו, מכל מקום על כל פשעיו תכסה אהבתו לנפשו. וכן צריך לאהוב גם את חברו אף על פי שמכיר אותו לבעל חיסרון...״.

כלומר, כמו שאנחנו מרחמים וסולחים לעצמנו כאשר אנחנו עושים עוול, כך צריך להיות מסוגלים לסלוח לאדם אחר. הפרסום של הוויכוח הזה יכול להפוך לקלון שיבייש את חיים לוינסון כל חייו, אפילו אם הוא יתנצל ויתחרט. מכאן שחשוב לזכור שלכל אחד יש את החסרונות שלו, גם לנו, ולא צריך להיות אכזריים. יש הבדל דק אך מהותי בין להוקיע אדם, לבין להוקיע את מעשיו.

ה. הכוח בידיים שלנו

כשאנחנו צופים ברשתות, כשמסך טלפון מפריד בינינו לבין האירוע, יש לנו הרגשה שאנחנו רחוקים. זאת אשליה. האמת היא שאנחנו, הקהל הבלתי נראה, הכוח הכי משמעותי באולפן. אם ניגרר לשיח המורעל וניתן לו תהודה, אם נוסיף טוקבקים עוקצניים לקלחת השנאה, אם נדון את האנשים שאנחנו צופים בהם לכף חובה – נישא באחריות להמשך השיח הרעיל. אין להתחמק: הבחירה בידינו אם לתת לבריונות התקשורתית את מבוקשה.