כל העיניים על רפיח? בבקשה, אנחנו לא מפחדים

השבוע, המלחמה בזירת הרשתות החברתיות עלתה שלב נוסף. תוך יומיים בלבד, תמונה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית  עם הכותרת ״כל העיניים על רפיח״ שותפה כ-44 מיליון פעמים. קמפיין נגדי, שמציג תמונת AI של מחבל רצחני עומד מעל תינוק ג׳ינג׳י (שמזכיר את החטוף כפיר ביבס) , זכה למאות אלפי שיתופים בלבד. אכן, הרשתות החברתיות מבליטות פי כמה וכמה את הנחיתות המספרית של העם היהודי מול שונאיו. זאת בעצם האמירה שמתנגנת בין המילים של ״כל העיניים על רפיח״ –  אין לכם סיכוי נגד הכוח החברתי של כל כך הרבה עיניים של אנטי ציוניים. 

ובכן, ראוי לשאול – האמנם כמות היא ערובה לכוח? התשובה האינסטינקטיבית היא כן. הגיוני להניח שבקרב של מעטים נגד רבים – הרבים ינצחו. כאשר אנחנו מרגישים בנחיתות מספרית – התגובה הטבעית היא פחד ואימה. כך הרגישו בני ישראל כשעמדו מול ים סוף, מאחוריהם מסתערים אלפי פרשים של פרעה ולפניהם ים חתום. הים הנעול מתאר במדויק את תחושת חוסר המוצא שלהם, הייאוש, רגע לפני הנס שפילס להם דרך. איך אפשר להאשים אותם? זהו פחד מבוסס בהחלט. איך אפשר לצפות שמעטים ינצחו את הרבים? ובכן, ההיסטוריה מלמדת שהם יכולים. המבצע הלילי של גדעון, מנהיג צבאי מספר שופטים, מהווה דוגמא מובהקת לכך. 

הרקע – ממלכת מדיין השתלטה על ישראל, השחיתו את יבולם והביאו אותם לידי רעב. גדעון, חקלאי שחי במסתור, מונה על ידי מלאך ה׳ להנהיג מרד. כשמתאספים סביבו 32,000 לוחמים, הוא אומר: ״מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר גלעד...״ – כלומר, כל מי שמפחד מהקרב מוזמן להישאר מאחור, אינני רוצה אותו איתי. כך צבא המרד הצטמצם לעשרת אלפים לוחמים. אולם, גדעון לא מסתפק בכך. הוא לוקח את הלוחמים למסע, ומתבונן כיצד הם לוגמים מים מן הנהרות והאגמים. הרוב השתטחו והרוו את צמאונם בתאווה, אך 300 חיילים החזיקו בנשק ביד אחת וליקקו את המים מידם לפיהם, כמו כלבים. האופן שבו עשו זאת העיד על הזהירות הנדרשת מלוחם מיומן, וגדעון בחר להמשיך את דרכו רק עם 300 החיילים הנותרים. כנראה שגדעון היה קצת משוגע... מה הסיכויים של 300 חיילים נגד 135,000 אויבים? אלא שהייתה לגדעון טקטיקה יצירתית ומבריקה. הוא חילק ללוחמיו כדים ובתוכם אש ביד אחת, ושופרות ביד השנייה. בחשיכת הלילה, הם תקעו בשופרות, שברו את הכדים וחשפו את האש. צבא מדיין היה כה מופתע, שהשתררה אנדרלמוסיה. הם לא ידעו להעריך כמה לוחמים תוקפים אותם, השופרות והאש העצימו את הפחד, והם נמלטו. עשרות אלפי הלוחמים של גדעון שנשארו מאחור צפו בהם מההר, וכשראו את מנוסתם רדפו אחריהם. לוחמים משבטי נפתלי אשר ומנשה הצטרפו למרדף, וחרף המיעוט המספרי הכולל – בני ישראל ניצחו. 

זאת לא הפעם היחידה שאירוע מעין זה מתרחש בהיסטוריה. גם בפורים, בחנוכה ובמלחמת העצמאות של מדינת ישראל, המיעוט היהודי הצליח להכריע את הרוב שנלחם בו. איך אפשר להסביר זאת? בספר ויקרא, כאשר משה מנבא את הברכות שעם ישראל  יזכה להן אם ילך בדרך ה׳, מופיע פסוק משונה:״..וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב: ורָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב״. במילים פשוטות, הפסוק מציין שהיהודים יהיו כל כך חזקים, שחמישה מהם ירדפו אחרי מאה אויבים, ומאה מהם ירדפו עשרת אלפים. פרשנים רבים תהו על היחס המספרי, שהרי 5:100 איננו אותו יחס כמו 100:10,000. פירושו של רש״י מצביע על העיקרון שבגללו היחסיות משתנה בהתאם לכמות: ״וְכִי כָךְ הוּא הַחֶשְׁבּוֹן? וַהֲלֹא לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא מֵאָה מִכֶּם שְׁנֵי אֲלָפִים יִרְדֹּפוּ, אֶלָּא אֵינוֹ דּוֹמֶה מֻעֲטִין הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִמְרֻבִּין הָעוֹשִׂין אֶת הַתּוֹרָה״. כלומר, הכוח הקבוצתי של מיעוט מאוחד בכוח רוחני חזק עולה באופן בלתי פרופורציונלי מכל פרט המצטרף אליו. נמחיש זאת בדוגמה. אדם אחד שמתנפלים עליו חמישה אנשים פחות או יותר חזקים כמוהו – כמעט ואין לו סיכוי להכריע אותם. אולם ל-300 אנשים נחושים שמתנפלים עליהם צבא של 10,000 איש יש סיכוי לא רע – כפי שהוכח בקרב תרמופילאי, כאשר 300 ספרטנים הרגו אלפי לוחמים שפלשו מפרס. 

אכן, עם ישראל תמיד דגל בגישה שאיכות עדיפה מכמות. גם לפני קום המדינה, הכוחות העויינים ליהודים היו רבים יותר לאין שיעור. בימי המנדט, מיליוני מוסלמים ברחבי העולם הפגינו נגד התיישבות היהודים בישראל, והלחץ החברתי עורר את הבריטים לחוקק את חוקי ״הספר הלבן״ שמנעו עלייה חוקית של יהודים שרצו להימלט מהתופת הנאצית באירופה. ועדיין, כל המאמצים הללו לא מנעו את הקמת המדינה. הרשתות החברתיות אמנם חושפות מספרים מדאיגים , אך לא הרבה השתנה. היהודים תמיד נאלצו להתמודד מעטים מול רבים, ואף על פי כן, כמות היא לא לא הדבר שיכריע במבחן ההישרדות והניצחון. מדינת ישראל, חרף הצרות והקשיים, היא עדות חיה לכך.