למה ישראל תמיד זוכה ליחס שונה משאר המדינות?

בחודשים האחרונים מדינת ישראל נמצאת בליבו של מאבק קיומי. בראש ובראשונה מאבק צבאי,  אך לא פחות חשוב מכך – ויהיו שיאמרו: חשוב בהרבה – מאבק דיפלומטי על הלגיטימיות של המאבק הצבאי.

המאבק על הלגיטימיות מתבטא בקצה בהחלטות מדיניות וביחסים דיפלומטיים, אך עיקרו אינו שיחות חשאיות בין שרי חוץ ושגרירים אלא מאבק פומבי על דעת הקהל העולמית. הוא קורה בתקשורת, על ערוצי הטלוויזיה העולמית, בעיתונות המובילה, ובימינו ניתן להוסיף על כך גם את הרשתות החברתיות, שהפכו זירה מרכזית במאבק על דעת הקהל. במקרה הנוכחי של המלחמה בעזה, המאבק הציבורי הכלל עולמי יצא כבר מזמן מהזירה הווירטואלית של תקשורת ומדיה חברתית והוא נוכח כעת באופן ממשי מאד במרכזי המטרופולינים החשובים בעולם: ניו-יורק, לוס אנג'לס, לונדון, פריז ועוד. לצד זאת, הוא כובש את מסדרונות האוניברסיטאות המובילות בעולם ולוכד בתוכו כל סטודנט יהודי, ירצה בכך או לא.

וישראלים רבים שואלים את עצמם: איך זה קורה לנו? כיצד אנו הופכים פעם אחר פעם למרכז תשומת הלב העולמית? מדוע הסכסוך המקומי שלנו, שלכאורה לא היה אמור להיות חשוב יותר מכל עשרות הסכסוכים האלימים על קרקע שמתקיימים כל העת ברחבי הגלובוס, הופך להיות הנושא החשוב ביותר בפוליטיקה העולמית? מדוע דווקא אנחנו זוכים ליחס מיוחד?

ב-1942, בעיצומה של שואת יהודי אירופה, כתב נתן אלתרמן את אחד השירים הנוקבים שלו, "מכל העמים", המעלה בעצם שאלה זו, כשאלה ללא תשובה. הוא לוקח את מוטיב הבחירה היהודי, האמירה "אתה בחרתנו מכל העמים", ומציין את המשמעות הטרגית של בחירה זו:

בִּבְכוֹת יְלָדֵינו בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים

אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ.

כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים

אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.

כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים

מִנּוֹרְבֶגִים, מִצֶ’כִים, מִבְּרִיטִים.

וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים,

יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים,

הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים –

הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי.

אלתרמן משתמש בנבחרות היהודית באופן הפוך, שלילי: אנו נבחרים ביחס השלילי שאנו מקבלים – ילדים יהודים שלא עשו כל רע לאיש מובלים לשחיטה ולשריפה, ולא רק שלעולם לא אכפת אלא שהוא משתף עם כך פעולה.

אפשר לראות בשיר זה של אלתרמן דברי כפירה, כביכול הוא לוקח מוטיב יהודי מקודש והופך אותו לקללה שרובצת עלינו. אולם, דומני שנכון יותר לראות בשיר זה "הטחת דברים כלפי מעלה", כפי שזו מכונה בספרות חז"ל. הטחת דברים כלפי מעלה אינה נחשבת בחז"ל לכפירה אלא לפעולה שעשויה לנבוע דווקא מתוך אכפתיות עמוקה לעם ישראל וכבוד לא מתחנף לקודשיו. מתוך קשר נפשי אמיץ זה, בוקעת אצל האדם זעקה: כיצד? מדוע? הוא אינו אומר זאת בסרקסטיות מרירה אלא כזעקה המחפשת תשובה.

בשבת האחרונה קראו בבית הכנסת את פרשת "בחוקותי", אחת הפרשות הקשות בתורה, המכילה נבואת זעם קודרת ביותר לגבי עתידם של ישראל, אם הם לא ילכו בחוקות התורה. פרשה זו כמו מציבה מראש את הגורל המיוחד של הנבחרות היהודית, ומלמדת ש"מכל העמים" של אלתרמן אינו באג אלא פיצ'ר. הנבחרות היהודית אינה כוללת רק עתיד מזהיר ו"סטארט-אפ-ניישן" אלא גם את הצד השני של המטבע, אפליה קשה לרעה במצבים אחרים.

הפרשה פותחת בטון אופטימי דווקא, בנבואה חיובית במיוחד באשר לעתיד המשגשג של ישראל, אם הם יתנהגו כהוגן וילכו בחוקות התורה:

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.

מי שהביט על מדינת ישראל אך לפני שנים אחדות, היה יכול לחשוב שנבואה זו מתגשמת בנו. מדינה קטנה המוקפת אויבים מכל עבר, שהפכה למעצמה צבאית וכלכלית, שלמרות הנחיתות המספרית שלה, זוכה לדומיננטיות אזורית ומטילה אימה על כל סביבותיה.

אך הפרשה ממשיכה ומלמדת שגורל זה יכול להתהפך לרעה, ואותה נבחרות יוצאת דופן של שגשוג, יכולה להתהפך עלינו ולהפוך אותנו למקוללים חלילה:

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם.

כשם שהשגשוג שלנו היה חריג ויוצא דופן, אומרת התורה, כך, באם לא נלך בדרך ה' ונתנהג כהוגן, גם הכישלונות שלנו יהיו חריגים ויוצאי דופן.

מדוע? פרשת בחוקותי מזכירה את מצוות השמיטה, המצווה לעזוב את הקרקע בשנה השביעית ולשחרר את העבדים, בתור נקודת ציר שעליה נסוב הגורל היהודי. אם ישראל שומרים את השמיטה הם זוכים לשגשוג יוצא דופן ואם הם לא שומרים אותה – להיפך חלילה.

השמיטה היא פועל יוצא של ההכרה שהארץ שייכת לה' ולא לאדם – "כי גרים ותושבים אתם עמדי". בניגוד לשאר העמים, שהארץ שלהם רשומה על שמם בטאבו, ישראל שייכת לעם היהודי בהבטחה. כבר בסיפור המכונן שלנו, לא נולדנו בתוכה אלא ירשנו אותה כאשר יצאנו ממצרים. וכאז גם היום. אבות אבותינו לא נולדו בארץ ישראל. היא הייתה עבורם "הארץ המובטחת" אך היא לא הייתה שלהם.

הגורל המיוחד של ישראל נובע מכך: מהעובדה שהארץ אינה שלנו אלא רק מובטחת לנו. אנו תמיד, גם היום, רק "גרים ותושבים" עליה. לפיכך, כדי שנהיה ראויים לה, אנו צריכים להוכיח כל הזמן שמגיע לנו, שאנו מצדיקים את ההיאחזות שלנו בה. ברגע שאנו מתנהגים כראוי, אנו מתברכים וזוכים לשגשוג יוצא דופן, והעולם רואה זאת ומתברך בנו. אולם, ברגע שאנו מכזיבים מבפנים, לפתע העולם מסתכל עלינו ואומר: מה הם עושים שם. הארץ לא שייכת להם. וכך גורלנו עלול להתהפך עלינו חלילה.

יהי רצון שנזכה להיות ראויים לארץ, ותתקיים בנו הברכה הנזכרת בפרשה: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".