דאגלס מארי מתפעל מהסולידריות הישראלית, אבל האמת היא שאחדות היא משימה קשה ליהודים

אחדות מעולם לא הייתה הצד החזק של עם ישראל – עם שההיסטוריה שלו רוויה סכסוכים ומחלוקות. אז מאיפה מגיעה ההתגייסות ההדדית שמדהימה אנשים כמו העיתונאי הבריטי דאגלס מארי?

לעיתים קרובות נדמה כי האתגר המרכזי העומד בפנינו בחודשים האחרונים אינו לנצח את החמאס אלא לשמור על האחדות בתוכנו. עם תחילת המלחמה הכריזו כולם כי אחדות היא צו השעה ו"ביחד ננצח", אך נראה שלמרות שברור לכולם עד כמה האחדות חשובה, לשמור עליה בפועל היא משימה קשה משנדמה.

על רקע זה, חג השבועות הבא עלינו לטובה, נותן לנו שיעור חשוב על טיבה של האחדות ואיך ניתן להשיג אותה.

לפי המסורת, חג השבועות הוא גם יום מתן תורה, היום שבו עמדו ישראל תחת הר סיני ושמעו את עשרת הדברות. הפסוק מתאר כי בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים, כלומר חודש סיון, ישראל הגיעו להר סיני וחנו תחתיו. אלא שבמקום להתייחס לישראל בלשון רבים (כבשאר התורה) ולומר, ויחנו שם ישראל, התורה נוקטת לשון יחיד ואומרת "ויחן שם ישראל". חז"ל דורשים שינוי זה ואומרים כי החניה תחת ההר התאפיינה באחדות מיוחדת: "כאיש אחד בלב אחד". רבי יהודה הלוי, מחבר הפיוט "יום שבתון", מתבסס על מדרש זה ומתאר את האחדות של המעמד: "ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד".

כפי שכל מי שמעיין מעט בתנ"ך יכול להיווכח מיד, אחדות לא הייתה אף פעם משימה קלה עבורנו. המריבות והפילוגים בעם אינם תסמונת של הדור שלנו, שמעידים על איזו הידרדרות מיוחדת, אלא הם כפי הנראה המצב הרגיל של עם ישראל. מלחמות היהודים מתחילות כבר בבית יעקב, בסכסוך בין יוסף לאחים, שמסתיים בכך שהאחרונים מוכרים את הראשון למצרים. בהמשך, עם יציאת מצרים והתגבשות ישראל לעם, אנו פוגשים מחלוקות בלתי פוסקות – מחלוקת קרח ומשה; המרגלים, המעפילים. לאחר כיבוש הארץ, שמתאפיין באופן יחסי באחדות דעים, חוזרת שוב המחלוקת הישנה בין בני יוסף ובני יהודה. יפתח טובח בבני אפרים שמסרבים להילחם לצידו, וסכסוך זה ממשיך והולך עד סוף תקופת השופטים. בהמשך, אנו מוצאים שוב את המחלוקת בין דוד ובית שאול. דוד מצליח בקושי רב לאחד את הממלכה, אך הוא סובל ממרידות בלתי פוסקות. אך גם זה לא להרבה זמן, שתי דורות לאחר מכן, ממלכת ישראל המאוחדת קורסת ומתפצלת לממלכת יהודה וממלכת ישראל, וכך נשארת עד הסוף המר.

כללו של דבר, אחדות מעולם לא הייתה הצד החזק של ישראל. האירוע של מעמד הר סיני הוא כנראה החריג. מאורע חד פעמי כמעט בתולדות ישראל שבו העם כולו היה "כאיש אחד בלב אחד". עם זאת, דומני כי לא נכון לראות אחדות זו כתופעה רגעית שנעלמה כלעומת שבאה. שהרי, למרות כל המחלוקות הפנימיות, עם ישראל עדיין מאוחד ברובד עמוק, כמו שנוכחנו לדעת במלחמה זו, ואחדות זו היא דבר יוצא דופן. העיתונאי הבריטי, דאגלאס מארי, שליווה את ישראל בחודשים הראשונים למלחמה נשא לפני מספר שבועות נאום שבו תיאר את ההתפעמות העמוקה שלו מהחברה הישראלית וההתגייסות יוצאת הדופן של כל חלקי העם לסייע במלחמה. בתור בריטי, תופעה זו הייתה בעיניו מופלאה. הוא מעולם לא ראה דבר כזה – תחושת מחויבות כה עמוקה ואותנטית של אנשים ממעמדות שונים, מרקעים שונים, שמרגישים קשר עמוק זה לזה ויוצאים מגדרם כדי לעזור אחד לשני באופן וולונטרי.  כלומר, האחדות סביב ההר נותרה אתנו עד עצם היום הזה באיזשהו רובד, כך שלמרות המחלוקות והמריבות, אנו מצליחים לשמור על תחושת אחדות ושייכות עמוקה.

לפיכך, ראוי לשאול, מה מיוחד במעמד הר סיני? כיצד במקרה זה הצליחו ישראל להתאחד באופן אמיתי ועמוק, לא רק מן השפה ולחוץ אלא עמוק בלב – "בלב אחד"?

דומני כי הקושי של ישראל עם אחדות הוא אחדות סביב הנהגה פוליטית. ישראל הם עם מרדן, עם קשה עורף, כזה שאינו נכנע לסמכות בקלות ואינו מתכופף תחת עולה של המדינה. בכך, הוא דווקא חריג משאר האומות. האחדות של ישראל טמונה בכך שמה שמאחד אותם גבוה מהמנהיגות הפוליטית – הוא נובע מההתייצבות שלהם תחת ההר, כדי לקבל את התורה, את עשרת הדיברות – צו מוסרי עליון שמרומם אותם ומקדש אותם.

בנוהג שבעולם, האחדות של האומות היא בבסיסה אחדות סביב ההנהגה, כלומר סביב המדינה וסמלי השלטון. גם אם יש במדינה מחלוקות פוליטיות קשות ומתח חברתי חריף בין מעמדות שונים, כשהמדינה יוצאת למלחמה על קיומה, כולם מתאחדים סביב הדגל ומביעים נאמנות למדינה. העיתונות כולה הופכת למגויסת ופטריוטית והחברה מדכא באלימות כל גילוי קל של ביקורת שעלול להחליש את המחויבות הקולקטיבית לדגל ולהנהגה. כך מתנהגת כל מדינה, גם הליברלית ביותר. כך התנהגה בריטניה במלחמת העולם השניה וכך גם ארצות הברית, הן בימים ההם והן לאחרונה, במלחמה שלה כנגד הטרור לאחר ה7.11.

עם זאת, סולידריות עממית עמוקה, שבה מתבטלים המעמדות ואנשים מכל שדרות החברה עוזבים את משרותיהם ומתנדבים לעזור זה לזה, אינה בהכרח תולדה של מלחמה. אדרבא, מלחמה עשויה להיות זמן של משבר חברתי, שבו המעמדות מתבצרים במקומם, וכל אחד דואג רק לעצמו. כולם מתגייסים לעזור למדינה, אך לא בהכרח לעזור זה לזה. תופעה כמו נשים מהמעמד הגבוה המתנדבות לעשות כביסה למפונים מעיירות פיתוח בדרום, או נשים עובדות עסוקות המבשלות ארוחות שבת לנשות מילואימניקים בחזית – זוהי תופעה ייחודית. זוהי התופעה שהפעימה את דאגלאס מארי שכמוה לא ראה באף מלחמה אחרת, למרות שהוא עיתונאי שסיקר אירועים כאלו במקומות אחרים בעולם, כולל לאחרונה באוקראינה.

ישראל הם אפוא עם הפוך – בכל מה שנוגע לאחדות סביב הנהגה פוליטית, הם סרבנים ומרדנים ומלאי מחלוקות. הם מתקשים מאד לקבל עליהם ראש אחד, ואפילו בשעת משבר ומלחמה. אולם, בכל מה שנוגע לסולידריות עממית, אנו עדיין משמרים משהו מהעמידה תחת הר סיני "כאיש אחד – בלב אחד".

ככל הנראה, המחלוקות הפוליטיות ביננו לא יעלמו מחר. אולם, עם פרוש חג השבועות, עלינו לראות את עצמו שוב תחת ההר, ולהזכיר לעצמנו שיש משהו גבוה ונעלה שמאחד ביננו, שנמצא הרבה מעל הנהגה פוליטית כזו או אחרת. דבר זה הוא הצו העליון שנגלה לאבותינו בהר סיני, והכניס אותנו בברית יחד, ברית אמיצה וקדושה.

 

תגיות:

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}