הכסא הריק של החטופים, והכסא הריק שממתין כבר אלפי שנים

מאז השביעי באוקטובר, כיסאות ריקים מלווים אותנו לכל מקום. בחוצות העיר, בבתי קפה ומסעדות, בתחנות אוטובוס, בשדה התעופה, ויותר מכל – בריקנות שבלב. הכיסא הוא אמצעי המחשה שמאפשר לנו להתמודד עם הכאב, לתת מקום לגעגוע ולנאמנות שלנו לנרצחים ולחטופים. 

סמל הכסא הריק התפרסם במיוחד במלחמה הזו, אך למעשה הפעם הראשונה שהשתמשו בכיסא הריק בהקשר של נפגעי טרור היתה במיזם ״הכיסא הריק״, שהתחיל ב- 2003 לאחר פיגוע ההתאבדות במלון פארק בנתניה בליל הסדר. מה שמייחד את הכיסא הריק, בניגוד לסרט הצהוב שמקורו בארה״ב, זה שהוא סמל יהודי מובהק. השורשים שלו לוקחים אותנו אחורה בזמן, לימים בהם הוא שימש כנר של תקווה בחשיכה המתגברת של ייאוש לאומי. בשנים שאחרי חורבן המקדש השני, יהודים התפזרו ברחבי הגולה וקהילות התרחקו זו מזו. הוטלו עליהם מיסים כבדים, מדי פעם היה פורץ פוגרום והיו מתנפלים עליהם גויים, רוצחים, בוזזים ואונסים. במבט מפוכח אל האופק, לא נראה שהעתיד הולך ומשתפר. הנחמה היחידה שהיהודים יכלו להיאחז בה הייתה התקווה שמובאת בדברי הנביאים– האמונה החזקה שיבוא יום והם יחזרו אל הארץ שאיבדו, יקימו חיים חדשים, יכוננו סדר חברתי שמושתת על צדק ומשפט, חסד ורחמים, ויחיו בשלום. בקיצור, ״גאולה״. הכיסא הריק ששמרו לאליהו הנביא מבטא את הכמיהה הזו בדיוק. 

הפעם הראשונה שאנו נתקלים במנהג הזה היא במדרש פרקי דרבי אליעזר: ״מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית)...״. למה דווקא אליהו הנביא נקרא ״מלאך הברית״? הזוהר מספר שאלוהים מתח ביקורת על אליהו על כך שהאשים את ישראל שעזבו את הברית עם בורא עולם (זוהר, תרגום): ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו, חייך (= אלוהים גוזר על אליהו ש...) בכל מקום שבו ירשמו בניי בבשרם ברית מילה, אתה תהיה שם, והפה שהעיד שישראל עזבו את הברית, הוא יעיד שישראל מקיימים אותו״. לפי דברים אלו, הסיבה ששומרים על כיסא ריק לאליהו הנביא היא כדי שהוא יבוא, בלתי נראה ובלתי נשמע, יצפה בכל ברית מילה של כל יהודי, ויעיד על כך שהוא טעה בדבריו והם אכן נאמנים לברית שלהם עם אלוהים.

אולם, לא רק ביקורת מובאת נגד קנאותו של אליהו. בתוך תוכה יש גרעין חיובי והכרחי. הסיבה שמכנים את אליהו ״מלאך הברית״ היא שבלא היסוד הפנימי של קנאותו – אי אפשר לכונן ברית אמיתית. הרעיון הזה מובע בסיומו של הספר האחרון בנביאים, מלאכי, שמתאר את רוח אליהו כמי שיביא שלום בין אבות לבנים בתוך ישראל: ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה (= אליהו)... וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם״.

הקנאות של אליהו נובעת בראש ובראשונה מאכפתיות ודאגה לעם ישראל. גם אם לא היה עליו להאשים את ישראל בעזיבת הברית, אין זה לא אומר שאין מקום לדאגתו לקיום הברית הזאת. ברית חזקה ועמידה לא יכולה להיות מושתת על הנסיבות בלבד, כלומר על זה שאנחנו פשוט ״במקרה״ חיים יחד באותה ארץ. היא חייבת להיות מבוססת על חזון משותף, על מטרות משותפות, על ערכים. הצורך הזה געש בכל הארץ לפני השביעי באוקטובר, ואט אט הוא שוב צף ועולה על פני השטח. הכיסא הריק, אפוא, מבטא גם את הכמיהה שהקבוצות השונות בישראל יחתמו על שלום של ברית, לא רק שותפות של חוזה שכירות. אכן, עכשיו שהכיסא הריק ממתין לאחינו שנחטפו באירוע חסר תקדים בתולדותינו, אנו מבינים שאין מנוס – אנחנו זקוקים לברית כזו.