רוצים כבוד? אז תפסיקו כבר לפחד עליו

מה מפחיד כל כך בלהודות שלמדנו משהו חדש מחבר?

מדוע אנו כה חוששים לפרגן לקולגה על העבודה שלו?

ומדוע הדבר שהכי מאיים עלינו הוא לומר בכנות ובלב פתוח לבן הזוג שלנו, כמה הוא יקר ואהוב?

בזוגיות, בעבודה, במשפחה, בין חברים – למעשה, בכל מערכת יחסים שיש לנו – הדבר שמפריע לנו יותר מכל, עוצר בעדנו ומשבש את הקשרים, הוא החרדה שלנו לכבוד שלנו. קשה לנו להעריך, לתת מילה טובה, לכבד, כי תמיד מקנן בנו חשש קטן שמילה טובה תוציא אותנו קטנים, שאם נתפעל ממשהו שחבר אמר ונגלה שלא ידענו זאת קודם, נצא קצת יותר טיפשים, שאם נפרגן מכל הלב לעבודה של הקולגה שלנו, זה ייראה שהוא עובד יותר מוצלח מאתנו.

אפילו בקשר האינטימי ביותר, בזוגיות, מה שמרחיק פעמים רבות בין בני זוג הוא הקושי לתת כבוד לשני, לפרגן מכל הלב, ובעיקר להכיר בכנות וביושר בכך שאנו זקוקים לו, אוהבים אותו. אהבה היא הזדקקות, וקשה לנו להודות בכך שאנו נזקקים. גברים, כידוע, משוכנעים תמיד שהם עושים ככל יכולתם על מנת לחלוק מחמאות ומילים טובות לאישה שלהם, ואלו רק הנשים, שאף דבר לא מרצה אותן והן מחפשות סיבות מתחת לקרקע לומר שלא מספיק התאמצנו. אבל אם נודה בכך ביושר, קשה לנו, הגברים, להתפעל באמת אפילו ממה שהאישה שאנו אוהבים מכל עושה. זה הרי לא גברי להתפעל. לא מכובד...

החרדה שלנו לכבודנו מביאה אותנו להתבצר בתוך עצמנו ולפחד מאחרים, לפחד מהיפתחות למערכות יחסים. אנו מאמינים כי הכבוד שלנו מגיע מכך שאנו חזקים, יכולים, ולא נזקקים לאף אחד אחר. להיות מכובד, לפי תפיסה זו, משמעו לבצר את הקיום העצמאי שלך, את אי התלות שלך באחרים. עובד מכובד הוא כזה שלא מבקש עזרה מאף אחד בעבודה אלא כולם מבקשים ממנו. כזה שכולם יודעים כמה הוא חשוב לחברה, כלומר כמה זקוקים לו. לפיכך, להודות שאנו מעריכים עבודה של אחרים עלול לסכן את הכבוד שלנו.

להיות חכם, גיבור ועשיר- זה בהישג ידך

אולם, במשנה מופלאה במסכת אבות, מלמד אותנו בן זומא גישה אחרת למהו כבוד, גישה פרדוקסלית לכאורה. הבה נעיין מעט במשנה זו, וננסה להבין את ההיגיון העומד מאחוריה:

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:

אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם [...]

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ [...]

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ [...]

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת.

בן זומא מונה במשנה זו את שלשת הדברים שמקנים לכאורה כבוד לאדם: חכמה, גבורה ועושר. לפי התפיסה שתיארתי לעיל, האיש הכי חכם בחדר הוא זה שתמיד יודע הכל, יש לו את כל התשובות, הוא קרא הכי הרבה ספרים, הוא אף פעם לא טועה, ואי אפשר לגלות לו משהו שהוא לא יודע כבר. זהו חכם. זה מי שאנו מכבדים בשל החכמה שלו. אבל "לומד מכל אדם"? מי שלומד מכל אדם הוא לכאורה הפכו של החכם. הוא מודה באופן תמידי בכך שהוא לא יודע. הוא מקשיב היטב לכל מי שמדבר בחדר, ותמיד מעיר כמה זה מעניין וחדש, ואיך הוא לא חשב על כך לפני כן. האם זהו חכם?

ומיהו הגיבור? לפי תפיסת הכבוד שתיארתי קודם לכן, גיבור הוא האיש הכי חזק ונחוש בסביבה. הוא זה שתמיד מצליח להשיג מה שהוא רוצה ולהכריע את כל המתחרים. את מי אנו מכבדים בשל הגבורה שלו? את זה שמצליח לנצח את האחר בתחרות – כלומר את זה שמפנה את הכוח שלו כלפי האחר ולא כלפי עצמו. "הכובש את יצרו"? האם לא מדובר בהיפך הגמור מגבורה? לכבוש את היצר משמעו לרסן את הרצון, להגביל אותו. איזה כבוד ואיזה גבורה יש במישהו שהגביל את עצמו ומסרב להתחרות?

והעשיר? כולנו יודעים מיהו עשיר. עשיר הוא האדם עם הכי הרבה כסף בסביבה. מי מקבל כבוד בשל עושרו? ההוא שחסך שלש שנים כדי לקנות קיה פיקנטו יד רביעית, אבל הוא ממש ממש נהנה ממנה, או זה עם האאודי החדשה והנוצצת, שכל הזמן מתלונן שהרכב לא עונה לציפיות שלו? מה זו האמירה הזו "איזהו עשיר -  השמח בחלקו"? מי ששמח בחלקו יכול להיות כל מיני דברים, אבל עשיר הוא לא.

כבוד =  חיבורים

המפתח להבנת דברי בן זומא הוא סיומה של משנה זו: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". תפיסה זו של כבוד מבהירה מדוע סבור בן זומא שהודאה בכך שיש לנו מה לקבל מהאחר אינה פחיתות כבוד אלא אולי המפתח לכבוד.

רוב האנשים מאמינים כי מה שיקנה להם כבוד הוא ביצור המקום שלהם בעולם כנגד אחרים – כלומר צבירת יכולת. חכמה, גבורה ועושר הם סוגים שונים של יכולת, שמקנים לאדם יציבות, בטחון. החכם רוצה להאמין שהוא שולט במצב, שהוא תמיד יודע מה קורה ומי נגד מי. העשיר מאמין שהכסף מעניק לו יכולת – הוא יכול להשיג מה שהוא רוצה עם הכסף. וגבורה היא הכוח עצמו – היכולת להוציא לפועל את הרצון שלנו.

אולם, בן זומא מציע לחשוב על כבוד דווקא כפועל יוצא של החיבור שלנו אל האחרים. כבוד הוא הגישה שאנו מגיעים אתה כלפי אחרים, האופן שבו אנו מתייחסים אליהם. אם אנו מקרינים כלפיהם כבוד והערכה, הדבר הופך אותנו לאנשים של כבוד. כיוצא בו, אם אנו עסוקים בלמידה כל הזמן, ומוצאים את החכמה שבכל אדם, זה מה שהופך אותנו לחכמים. אם אנו מפנים את הגבורה כלפי עצמנו, ומגבילים בראש ובראשונה את היצרים שלנו, אנו יכולים דווקא להיפתח אל האחר. איננו מוכיחים את ערכנו דרך הכנעת האחר, אלא מתוך עצמנו. ואם זוהי הגישה שלנו, אז ההערכה היחידה שלנו לעושר, תהיה מידת הסיפוק העצמי שלנו ממנו, ולא היחס אל האחר.

כך, לפי בן זומא, דווקא גישה של היפתחות אל האחר, פרגון לשני, למידה מכל אדם, התגברות עצמית במקום הכנעה של השני, הודאה בכך שאנו זקוקים לאחר ואין לנו הכל מעצמנו, היא זו שתביא לנו לא רק מערכות יחסים טובות יותר, אלא גם סיפוק פנימי, כבוד עצמי ושמחה בחלקנו.