מלחמה או עסקה? מה שלא יהיה בסוף, אנחנו בעיצומה של ריצה ארוכה

פיל לא מתרגז בקלות, אך כשנושכים אותו מספיק חזק – הוא משתגע. התגובה האינסטינקטיבית משרתת אותו היטב, כל נמר בג׳ונגל שראה פיל משוגע יחשוב עשר פעמים לפני שיתעסק איתו פעם נוספת. אולם ככל שהזמן נוקף, ענן האדרנלין הסמיך מתפוגג. אט אט הוא מתחיל לחוש את בשרו הפצוע מעקצץ. הרהורים מתגנבים לליבו. ״אני חייב להיפטר מהכאב בכל מחיר״, הוא ממלמל. הוא חולם בהקיץ על השישי באוקטובר, יום לפני שלהקת הזאבים הסתערו עליו מבין השיחים הסבוכים ונגסו בו את הנגיסה הראשונה. הוא רוצה לחזור ליום ההוא בכל מחיר, ברגע זה – עכשיו.

לפיל קוראים ישראל, והוא רואה לפניו שתי אפשרויות הופכיות: הראשונה, לפוצץ הכל ולא לשים פס על מה העולם חושב. השנייה, לעצור את המלחמה מיד, להסיג את כל הכוחות מעזה ולהגיע להסכם שיביא לשחרור החטופים ולהבטחה מפיהם של זאבים נוספים לשקט יחסי בצפון. ייתכן שאחת מן האפשרויות היא באמת נכונה עבור הפיל שלנו, גם יתכן שהאפשרות הנכונה עוברת באמצע. אולם לעניות דעתי, לפני שנדע לענות על השאלה הזו, נצטרך לענות על שאלה אחרת. השאלה שאנחנו צריכים קודם כל להתמקד בה היא לא מה התשובה, אלא מהי הגישה שתוביל אותנו אליה. בני אדם צומחים בקצב מסוים, מדינות צומחות בקצב אחר. מדינת ישראל אמנם בת 76, אך במובנים רבים היא נערה בגיל ההתבגרות. היא עדיין מפתחת את מערכותיה הגופניות, ולא פחות מכך - את בשלותה השכלית.

אחד ההבדלים העיקריים בין ילד לאדם בוגר, הוא היכולת להשהות לרגע את דחפיו הטבעיים ולשאול מה נכון בטווח הארוך. אם נציע לילד קטן סוכרייה ביד אחת ותרופה מרה ביד השנייה, הוא יבחר בסוכרייה. אדם בוגר לא מעוניין בסוכרייה שתעשה לו מתוק לכמה רגעים ואחר כך תחורר לו את השיניים – הוא יעמוד בפיתוי ויקח את התרופה, בתנאי שהוא יודע שהיא תטפל בשורש הבעיה. זה ההבדל היסודי בין התבוננות תהליכית לראייה קצרת טווח.

עוף החול ועץ חרובים

אבל למען האמת, עם ישראל הוא לא בדיוק נער מתבגר. הוא יותר דומה לעוף חול זקן שנשרף לאפר (תרתי משמע) וקם מתוכו כתינוק רענן עם גנטיקה עתיקה (בקום המדינה). כבר בתחילת מסעו של עוף החול הזה, סבלנותו עמדה במבחן. בערך 400 שנה הוא היה עבד במצרים, 40 שנה הוא נדד במדבר, מאות שנים נוספות הוא התייסר במלחמות עד שהקים ממלכה – רק כדי שזו תיהרס והוא יצא לגלות של 2,000 שנה. לא מפליא אפוא שבני ישראל התלוננו כל כך הרבה. כבר ברגע שהם יצאו ממצרים, אלוהים לקח אותם במסלול מפותל במיוחד כדי להאריך את דרכם (שמות, בשלח): ״וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם (= הוביל אותם) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם (= יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״. מה הכוונה ב״בראותם מלחמה״? רש״י נותן לכך הסבר מעניין: ״כגון מלחמת העמלקי והכנעני (= המלחמות שציפו להם בהמשך), אם הלכו דרך ישר היו חוזרים ( מרוב פחד). ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם, אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם פשוטה על אחת כמה וכמה״. כלומר, כדי שבני ישראל יהיו מוכנים ליעד הסופי הם היו צריכים להתחשל מאתגרים רבים.

 אי אפשר פשוט לצפות לפתרון קל, שינוי משמעותי ועמוק חייב לקחת זמן. אם לא, סימן שזה פתרון פלסתר, זיוף שייחשף בפעם הראשונה שיועמד למבחן. בבגרות של עם יש שלב אחד נוסף מעבר לבגרות של אדם בודד: אדם בודד אמנם משהה את הדחפים שלו, אך הוא מצפה להרוויח מכך עוד בימי חייו. כשמדובר בעם, לא בהכרח שדור מסוים יזכה לכך. בתלמוד (תענית) מסופר על חסיד בשם חוני המעגל. יום אחד הלך בדרך, וראה איש נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו כמה זמן לוקח לו להוציא פירות, והאיש ענה: ״שבעים שנה״. חוני, טיפוס של עכשיו ומיד, היה מופתע: ״ונראה לך שתחייה מספיק זמן לטעום מהפירות?״. האיש ענה: ״עולם מלא בחרובים מצאתי. כפי ששתלו לי אבותיי, כך אני שותל גם כן לבניי״. חוני אכל ארוחת ערב, נרדם, והתעורר אחרי 70 שנה. ראה אדם אוכל מעץ החרובים, ושאל אותו: ״אתה זה ששתל אותו?״. האיש ענה: ״לא, אני הנכד שלו״. חוני הבין שנרדם ל- 70 שנה, וכך ראה במו עיניו את הפרות נשאו החלטותיו של נוטע החרובים, שמזמן הלך לעולמו.

עם שרוצה בגרות אמיתית, מלמדת אותנו ההיסטוריה שלנו, צריך להיפרד מהרעיון של ״עכשיו״ ולחשוב על הדורות הבאים. הכאב שורף, אך לא ניתן לו להסיח את דעתנו. גם אם נזרע בדמעות, רק מחשבה אחת צריכה להדהד - אנחנו צריכים לצאת מעצמנו ולחשוב הלאה, למען אלה שיבואו אחרינו.