אשתי לא מבינה למה אני מרותק ליורו. איך מסבירים לה?

שאלה:

 אשתי ממש מתעצבנת על זה שמשדרים את משחקי היורו במקום החדשות. יש כאן מלחמה, היא אומרת, ועדיין הכדורגל מעל הכל? האמת היא שזה לא קשור למלחמה ולחדשות, כי זה תמיד היה כך כשיש כדורגל. אני משתגע מזה שהיא לא מצליחה ליהנות מזה, לראות את היופי של המשחק. והיא אומרת שהיא לא מבינה מה יש במשחק הוולגארי הזה, כי אין בזה אמנות או חכמה. היא אומרת שיש ענפי ספורט הרבה יותר יפים, אציליים, אלגנטיים, ולמה דווקא כדורגל. האם זה באמת סיפור של גברים ונשים?

תשובה:

היו בעולם העתיק הרבה מלחמות. מאבקים על שטח, על כסף, על כבוד לאומי או כבוד אישי, ואולי בעיקר על אנרגיה. קשה לנו לתאר עולם ללא חשמל, למשל, אבל בזמן העתיק מקור האנרגיה העיקרי היה האדם והבהמה. עשיר היה מי שיש לו הרבה עובדים, כי הוא יגיע לתפוקה גדולה. על פרויקט בנין בית המקדש על ידי שלמה המלך מסופר (ספר מלכים א', ה', כ"ט) "ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר", לא כולל 3,300 מנהלי עבודה. אתה עומד מול הכותל המערבי ומשתאה איך הצליחו להרים אבן במשקל אדיר כזה.

המנצחים במלחמות היו משעבדים את המנוצחים לעבוד לטובתם. אמנם אצלנו בתנ"ך מסופר על תנאי עבודה משופרים. באותו הפרק על שלמה המלך (פסוק כ"ח) מסופר  על 30,000 מילואימניקים, כשבשירות פעיל בלבנון נמצאים 10,000 בו זמנית, וכך שמרו על תנאים של: "חודש יהיו בלבנון שניים חודשים בביתו". כלומר, היו עובדים בחטיבת עצים בלבנון, כשחודש אחד אתה עובד, וחודשיים אתה בחופשה בבית. אפילו לטבחי "שבוע שבוע" לא היה דבר כזה... אבל אצל אומות העולם העבודה הייתה בדרך כלל עבדות קשה.

בתנ"ך שלנו (ספר שמואל א', פרק י"ז), מסופר על מלחמה מוזרה. הפלישתים היו מציקים לישראל, גונבים, מתנכלים, נלחמים, שורפים שדות. באחת ההתכנסויות של מחנה מול מחנה, ערב מלחמה, הציע איש הצבא החזק של הפלישתים הצעה מעניינת: במקום שנלחם כולם נגד כולם, וימותו רבים מכל צד, נעשה מלחמה סמלית, אחד על אחד. אני אייצג את הפלישתים ואתם, עם ישראל, תבחרו מי שייצג אתכם. הצד שיפסיד במלחמה יהפוך להיות עם של עבדים לצד השני. שאול נכנס ללחץ גדול, כי אולי יש לנו כוחות שיילחמו יחד, כמו הביטוי "כוחנו באחדותנו", אבל אין לנו איזה לוחם אמיץ ומנוסה כגוליית. הוא לא היה חייב לקבל את נוסחת גוליית, אבל הוא כנראה העריך שזה באמת יחסוך חיי אדם, וידע על הנחיתות של צבאו אל מול הפלישתים. הסוף ידוע, כשדוד, עם המטען המוסרי מצליח לנצח פיזית את גוליית. האם הם נעשו עבדים? לא, הם ברחו, הם לא באמת האמינו בנוסחה והם לא היו מוכנים להפסד. בסוף נערכה מלחמה נגדם, אבל כשידנו במרדף על העליונה.

אבל זו הייתה גם קריאת כיוון לתחליפי מלחמה. הרבה נאמר ונכתב על ההשוואה בין הספורט התחרותי לבין המלחמות. תחרות ספורט אמנם לא עונה על הצורך הטריטוריאלי, ולא תשיג לך כסף ועבדים וכו', אבל על מרכיב הכבוד היא נותנת מענה משמעותי. מי מאנשי העולם שזקוק לצד התחרותי, לנצח לשם הניצחון עצמו, או לתהליך המרגש לקראתו, יוכל להסתפק בכדורגל במקום במלחמה. שים לב שיש בכדורגל הרבה מאפיינים וביטויים שאולים מעולם המלחמות: כובשים שער. ("ויירש זרעך את שער שונאיו", בראשית כ"ד, ס'. "משיבי מלחמה שערה", ישעיהו כ"ח, ו'). מבקיעים. הגנה. התקפה. חלוץ. מעפילים. מסתערים. והכדורגל דווקא, לעומת ענפי ספורט אחרים, הוא הקרוב ביותר לקרקע, שהקרקע היא חלק מהמשחק, גומת הפנדל...כמו במלחמות על טריטוריה, הוא הספורט הקרוב ביותר למלחמה.

"איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אישה לכבוש" אמרו בגמרא (מסכת יבמות דף ס"ה), וכן: "דרכו של איש לעשות מלחמה" (מסכת קידושין דף ב'). כלומר, הצורך בהרגשת שליטה, בכיבוש יעדים, בדרך כלל חזק יותר אצל גברים מאשר אצל נשים. המלחמה, ההתנצחות, הקרב, מנוהלים גם בעולם ההווה ע"י רוב גברים. כמובן, זה לא אומר שאין יוצאי דופן, אבל תכונת המלחמה, עצם ההתנצחות, התהליך שבו אחד למעלה והשני למטה בגלל זה, כל זה שייך לאגף הזכרי בנפש. מסתבר שלאשתך אין את מבנה הנפש שלך, והיא לא מתמלאת מעצם ההתנצחות. היא לא רואה את היופי שבתהליך העקיפה, ההטעיה, התחכום שבמהלכים. היא לא נלהבת מ-90 דקות של ריצה מהירה שאין בה עייפות, מהבעיטה המדויקת, מיכולת ההתכווננות של השחקן ועוד, כי היא רואה את זה בהקשר של ההתנצחות. היא תהנה מיופייה של תנועה רכה, מעודנת, עגולה כמו ריקוד, משהו מאופק יותר ופחות מתפרץ.

הגמרא (במסכת שבת דף קנ"ו) אומרת שמי שנולד במזל "מאדים", יהיה או שופך דמים או מוהל. כוונתה לומר שמי שיש לו אופי ותנועה מסוימת בנפש, יכול להשתמש בה לטובה או לרעה, לרצח או למצווה. אפשר להוסיף היום מקצועות כמו אח/ות בלקיחת דמים או רופא מנתח. עומק הרעיון הוא לחפש את הצורך בנפש, ולהוציא אותו אל הפועל בצורה הכי מעודנת. להיות במגמת עלייה תמידית, התעדנות, הפשטה.

האדם, וגם העולם כולו, נמצאים בתהליך של התעדנות. אמנם יש במוקדי הכוח גורמים חזקים מאד, שמובילים לכיוונים אחרים, אבל התפיסה הכללית בעולם הולכת ומתעלה. גם בשחמט, למשל, יש את מרכיב התחרות, ההתנצחות והניצחון, אבל הוא אפילו לא זקוק לתחושת השטח, לקרקע, ולכוחות הפיזיים. [אגב, למדני הגמרא בליטא נהגו לעשות הפסקות מנוחה מהלימוד המייגע. מה היו עושים בהפסקה? משחקים שחמט. אז מה עשינו? האם זה לא מייגע את המוח? שינוי הנושא היה המנוחה. זו יגיעה אחרת, אולי אזור אחר במוח].

ולהבדיל, בעם ישראל לדורותיו נמצא מאבקים והתנצחויות בבית המדרש, הוויכוחים שם נמשלו בגמרא למלחמה. בספר תהילים (קכ"ז) כתוב "כחצים ביד גבור...כי ידברו את אויבים בשער", והגמרא (במסכת קידושין דף ל':) שואלת איפה יש מלחמה עם אויבים בשער, שנעשית בדיבור? והיא משיבה: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה". הגמרא מתארת מצב ציורי שכל מי שנכנס לבית מדרש של ישיבה, עד היום, יכול לראות אותו. ברגע שאתה בא בשערי בית המדרש אתה נחשף להמולה, לרעש עצום, ואינך מבין מדוע הם צועקים האחד על השני, מנסים לשכנע בכל כוחם, נראים כאילו בקרב. ואין שם אפילו היררכיה בפני האמת, התלמיד נאבק עם רבו, האב עם בנו. באוניברסיטה יש שקט מוחלט בספריה, כי איך אפשר ללמוד ברעש? אבל חז"ל אומרים גם שהוויכוח בבית המדרש אינו לשם ההתנצחות אלא למען הבירור, והשמחה בסוף נובעת מההגעה אל האמת. בבת אחת משתתקות המלחמות, ונעשים כולם "אוהבים זה את זה" ,לא פחות, כלשון הגמרא. זוהי דרגה מעודנת מאד של מאבק.

האדם והעולם בנויים דרגות דרגות. כשעצם התחרות היא המטרה, אפשר גם לעשות תחרות בדיבור, במחשבה, בויכוח פומבי. אבל הדרגה הגבוהה יותר היא לוותר על התחרות וליהנות מהיצירתיות שבתהליך. אם יש צורך בתחרות, הוא רק כתמריץ ולא כמטרה. "קנאת סופרים תרבה חכמה" (גמרא מסכת בבא בתרא דף כ"ב). זהו ניצול המידה הרעה של הקנאה למען יצירה טובה.

בכל הנביאים מופיע חזון השלום העולמי כעתיד העולם. כלומר, בדרגות הגבוהות של האנושות, נשתחרר מהצורך בתחרות ובהתנצחות, ואפילו אלה שאינם אלימים. למשל, בישעיהו (פרק י"א): "...וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע... וגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם". הרמב"ם מסביר שאין הכוונה כפשוטו, שהרי שרשרת המזון תמשך, [או כפי שאמר רה"מ מנחם בגין – 'רק סתם כך, ליתר בטחון, אני מעדיף שאנחנו נהיה הנמר ולא הכבש'...], אבל זהו משל להתנהלות בני האדם. האהבה והרצון להיטיב לזולת יחליפו את מידות הקנאה, התאווה והכבוד, המוציאים את האדם מן העולם (מסכת אבות פרק ד' משנה כ"א). המלחמה (="והכה ארץ", "ימית רשע") תהיה בפה וברוח השפתיים, ולנער קטן יהיה די כוח להגן על העדר, כי לא יהיה מי שיילחם נגדו. ועד אז – לא נדלג דרגות, יכיר כל אחד בדרגה שבה הוא נמצא, וישאף רק למעט גבוה יותר...