עמוס עוז סבר שמה שהופך אותנו לעם זו אהבת הספרים שלנו. האם אכן כך?

יהודים הם עם של ספרים, כך מקובל לומר. ואכן, היהודים חובבי הספר אוהבים להתפאר בכך שאנו, העם היהודי, מכונים "עם הספר". מהו מקורו של כינוי זה ולמה הוא מתייחס? לא לגמרי ברור. אולי מקורו הוא הקוראן, המתייחס ליהודים (לצד הנוצרים והזוראסטרים) בתור "אהל אל כיתאב" – משפחת הכתב, הספר. בקוראן, הספר המדובר הוא התנ"ך. ספר שמכונה לעיתים גם "ספר הספרים" – עוד כינוי שמקורו לוט בערפל. כך או כך, מראשית תקופת ההשכלה, יהודים שהתקרבו אל הנאורות האירופאית העלו על נס כינוי זה במשמעות מעט שונה מזה של הקוראן. הם התייחסו לתכונה הלמדנית של עם ישראל, לאוריינות היהודית ולחשיבות העצומה של לימוד תורה בחינוך היהודי המסורתי.

כך מתאר זאת למשל, הסופר חיים הזז:

אדם מישראל בגולה, בעיירה יהודית, היה כל ימיו מצוי אצל ספר. כל אדם, לרבות עם הארץ, שהיה מצוי אצל משניות, מדרש, עין יעקב, ספר תהילים. ואין צריך לומר תלמיד חכם, שלא פסק פיו מלימוד תורה יומם ולילה שלא על מנת לקבל פרס. ואדם שעניין לו בספר וכל כך עניין לו בספר, שכל מעייניו בספר, ממילא איש המעלה הוא. כל שכן אומה שלמה. וכך היינו: עם הספר.

הזז מתאר זאת בנימה מעט נוסטלגית, במסגרת התלונות שלו על כך שהציבור הישראלי זונח מסורת זו ומספיק להיות עם הספר: "עכשיו חדלנו לקרוא" הוא אומר בתחילת שנות ה-60. האם הזז צודק? האם הציבור הישראלי קורא או לא , אינני יודע. אבל הישראלים כותבים ספרים, והרבה. ישראל ממוקמת באחד המקומות הגבוהים ביותר בעולם במספר הספרים שיוצאים בה לאור ביחס לגודל האוכלוסיה. זאת למרות שמספר קוראי העברית בעולם נמוך מאד. אם מצרפים זאת למספר העצום של מלומדים יהודים ברחבי העולם – מספר הסופרים, הפרופסורים והעיתונאים, הרי שבהחלט יאה לנו הכינוי "עם הספר". אנחנו עם שמייצר ספרים.

אבל מה זה אומר בדיוק על היהודים, תכונה ספרנית זו? ב"יהודים ומילים", ספרם של עמוס עוז ובתו, פאניה עוז-זלצברג, מבקשים השנים להפוך את המילה למולדת חלופית עבור העם היהודי. "קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי" הם כותבים.

"במובן מוחשי מאוד משתייכים אברהם ושרה, רבן יוחנן, גליקל מהמלין וכותבי ספר זה לאותה שושלת [...] לא אבנים מעניינות אותנו, לא שבטיוּת ולא כרומוזומים. מי שמבקש להתחקות אחר הרצף היהודי ולאשש את קיומו אינו צריך להיות ארכיאולוג ולא אנתרופולוג ולא גנטיקאי. אין צורך שיהיה יהודי שומר מצוות. אפילו לא יהודי. גם לא אנטישמי. די בכך שיהיה אדם קורא."

האב והבת עוז מבקשים להפוך את הספר לא רק לתחום פעילות שאליו נוטה העם היהודי אלא למאפיין הזהות הקושר את העם יחד. הם מבינים את הביטוי "עם הספר" באופן מילולי מאד – יש עם צרפתי, שהמולדת, חבל הארץ המוכנה צרפת, הוא מה שמאחד אותו, ויש את "עם הספר", שהספר הוא הדבר הקושר אותו יחד. הם מבקשים להפוך את הספר ללאום חלופי:

"לאחרונה נשמעים קולות המערערים על רציפות זו: לא היה כלל "עם יהודי", אומרים לנו, אלא כולו נרקח בדמיונם הקודח של אידיאולוגים מודרניים. כאן נבקש לחלוק על כך. אבל לא מטעמים לאומניים. אחת ממטרותיו של ספר זה היא לתבוע לעצמנו מחדש את לאומיותנו העתיקה, אך מטרה נוספת היא להבהיר את טיבה של זהות לאומית המצדיקה בכלל מאמץ כזה."

העמדת הספר בתור בסיס העם היהודי משמשת עבורם מצד אחד הגנה על עצם קיומו של העם היהודי. כנגד אלו שאומרים שאין כזה דבר עם יהודי, הם אומרים: יש ויש, אך הקיום שלו הוא קיום אינטלקטואלי – סביב הספר. מצד שני, הם רוצים להבהיר מהי טיבה של לאומיות זו, ובכך הם מכוונים להוציא מידי שתי גישות אחרות. גישה אחת היא התפיסה שמה שמלכד את עם ישראל הוא התורה והמצוות. הם מבקשים להציע מצע חילוני לזהות היהודית:

"שנינו יהודים ישראלים חילונים [...] איננו מאמינים באלוהים [...] זהותנו היהודית הותנעה ומתנועעת שלא מכוחה של אמונה. כל חיינו אנחנו קוראים טקסטים יהודיים עתיקים וחדשים, עבריים ולא עבריים, ניזונים מהם ומתעמתים עמם. טקסטים אלה, לא דת ישראל, הם שערי הכניסה האינטלקטואליים שלנו אל העולם."

החיבור אל הטקסט בתור מולדת משמש אפוא תחליף לאמונה. אולם, כפי שנזכר לעיל, הספר לא מחליף רק את האמונה אלא גם את המשפחתיות ואת הקשר לארץ, למולדת ממשית: "קו הרצף היהודי איננו ביולוגי אלא מילולי". "הספר" משמש אפוא עבורם תחליף לזהות יהודית מסורתית, הנטועה בתוך הווי שלם של אמונה, של משפחה ושל השתוקקות לארץ מסוימת.

האבא והבת עוז מגדירים עצמם ציונים אמנם, אך הטענה שלהם דומה מאד לטענתו של ההוגה היהודי האנטי-ציוני ג'ורג' סטיינר, שהתנגדותו לציונות נטועה בטענה כי המולדת של העם היהודי היא הטקסט. המסה הידועה שלו "מולדתנו, הטקסט", מפתחת טענה זו לכדי האשמה כנגד מדינת ישראל, שאינה פרויקט יהודי כלל וכלל אלא ההפך מכך. אם המולדת שלנו היא הטקסט, באיזו זכות אנו מחזיקים בארץ. ומה זה בכלל אומר, האם יהודי שאינו מלומד כמו משפחת עוז הוא פחות יהודי?   

היהודים הם אכן עם מיוחד והקשר שלהם לספר הוא עניין מיוחד. הם הצליחו להתקיים אלפי שנים בגלות, בתפוצות, ללא מולדת, בזכות אותו חיבור מיוחד אל התורה והמצוות. כבר אמר ר' סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". אולם, דומני שהעמדת היהדות כולה על החיבה למילים, על הנטייה לאוריינות, עלולה לאבד מהאדם גם את החיבור ליהדות וגם את החיבור לספרים.

עם אינו הפשטה אינטלקטואלית. הוא אינו "רפובליקת מכתבים", כמו שכינו עצמם המלומדים של תקופת הרנסאנס. הוא קשר ממשי ועמוק, קמאי, מורכב, עשיר. הוא קשר דם וארץ וחוק וממשל. הסיפור ההיסטורי והדתי העמוק של העם היהודי לא יכול לעבור הפשטה לכדי "עם הספר". החיבה לספרים ולקריאה היא בוודאי תכונה מצוינת שלנו, אבל היא נשענת על יסודות עמוקים בהרבה, של מסורת, של משפחה ושל אמונה.