פרופסור דוד פסיג: "מדינת ישראל צריכה חוקה"

כבר כמעט שנה שכולנו כועסים. אנחנו משתוקקים לוועדות חקירה, להסקת מסקנות, למציאת אשמים. יש לנו את כל הסיבות הטובות לכך ואין ספק שחייבים לעשות זאת – אך האמת היא שזה לא מספיק. אם לא נטפל בעומק הבעיה, גם הפלסתר הזה יתקלף והפצע ימשיך לדמם. הכישלון שלנו הוא לא מקרי, הוא נובע באופן ישיר מהאווירה הציבורית ששררה בעם ערב לפני המלחמה. פרופסור דוד פסיג, מתמחה בחיזוי מגמות עתידיות, סובר שאם מדינת ישראל מעוניינת לשרוד היא לא יכולה להתעלם מהרקע למלחמה. לטענתו, ההפגנות והשסעים שרתחו סביב הרפורמה המשפטית הם שלב טבעי בהתפתחות של עם. ארה״ב, צרפת, בריטניה: כמעט כל מדינה מודרנית חוותה מלחמת אזרחים שבסופה היא התגבשה סביב עקרונות חוקתיים וערכיים מוסכמים. פסיג סבור שבזכות ניסיון העבר העשיר של העם היהודי, ייתכן שמלחמת האזרחים שלנו תהיה מלחמת דעות בלבד ללא אלימות.

אבל רגע, איך ציבור כל כך מפולג ובעל ערכים שונים יצליח להסכים להתגבש סביב חוקה אחת? לפסיג יש הצעה לערך מאחד שמבוסס על רעיונות שהם גם יהודיים וגם דמוקרטים – ערך ״חירות הכלל״. כידוע, העולם המודרני התגבש סביב רעיון ״חירות הפרט״, לפיו המוקד של כל חברה הוא האדם הפרטי וזכויותיו. אמנם ערך זה הביא ברכה גדולה וקידם את העולם מאוד, אך היום מתגלים בו קשיים. ״במצב שכל הפרטים חושבים שהם המרכז המוחלט, רק עניין של זמן הוא עד שהתחרות מביאה לקריסת כלל המערכת״, אומר פסיג. חירות הפרט זה קצה אחד שבו אין משמעות לחברה הכללית. פאשיזם זה הקצה השני שבו אין לפרט שום זכות. ״חירות הכלל״ לעומת זאת שמה דגש על היחסים שבין הפרטים השונים לחברה, ובכך נותנת מקום לשניהם. הרעיון של פסיג יכול להיות חידוש ענק בעולם, אך למעשה זהו חידוש ישן מאוד. ניתן לשמוע אותו כבר בדבריו של הלל הזקן (מסכת אבות): ״אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני?״. המתח בין שתי השאלות מבטא את המתח בין הפרט לחברה הכללית. לפי חכמת היהדות, חיוני שהמתח תמיד יישאר קיים.

הפנמה של ״חירות הכלל״ תחייב גם תפיסת אחריות יותר מפותחת. נחזור לנקודת ההתחלה: ועדות חקירה ומציאת אשמים יועילו רק אם הם יסייעו לנו לשנות מהיסוד את תפיסת האחריות במוסדות ובעם. כל העדויות מצביעות על כך שהמחדל לא נבע מפספוס של רגע, גם לא משאננות של כמה שבועות או אפילו חודשים. לא, המחדלים התרחשו בגלל העלמת עין של שנים רבות‎ - בגלל תפיסת אחריות שמצומצמת למקום ולזמן של בעלי התפקידים המתחלפים. על מנת למנוע את האסון הבא יש צורך באחריות רחבה שמתבוננת קדימה, צופה מראש ומנטרלת סיכונים, מקצצת את העשבים השוטים לפני שהם צומחים להיות שיחים קוצניים ופראיים.

אדם מועד לעולם

תפיסת אחריות כזאת אפשר ללמוד מחכמת היהדות, במיוחד מסוגיות משפטיות שנוגעות לאחריות האנושית לנזקים. כך כתוב בתלמוד (בבא קמא) : ״אדם מועד לעולם (= תמיד אחראי למעשיו), בין שוגג בין מזיד, בין ישן בין ער...״. רבי עובדיה מברטנורא מסביר שאדם ישן אחראי למעשיו רק באופן הבא: ״אם היה ישן ובא אחר וישן בצדו, והזיק שני לראשון, חייב (= אחראי לשלם את הנזק שהסב לחבירו). ואם הזיק ראשון לשני, פטור. ואם שכבו יחד, כל אחד מהם שהזיק את חברו חייב, לפי ששניהם מועדים זה לזה״. כלומר, לפני שאדם הולך לישון, אחריותו לוודא שהמקום שבחר בו אינו מסכן אדם אחר. אם הוא בחר לישון במיטה מעל חברו ולמיטתו אין מעקה – אם הוא התגלגל באמצע הלילה ונפל על חברו, הוא אחראי לנזק שנגרם לו. לעומת זאת, אם הוא בחר לישון באותה מיטה בדיוק, ורק אחרי שנרדם החבר הגיע, הניח מזרון מתחתיו ונשכב לישון – האדם הראשון כבר לא אחראי מכיוון שלא הייתה לו דרך לדעת שהתמקמותו תסכן את חברו. אכן, נקודה זו מביעה את תפיסת האחריות המיוחדת ליהדות: אדם אחראי לא רק לפעולות שהוא בוחר לעשות באופן מודע, אלא הוא אחראי להגדיל ראש ולתכנן את מעשיו כך שגם כאשר פעולותיו יהיו מחוץ לשליטתו (= כשהוא ישן לדוגמה), הוא לא יסכן בהן אחרים.

אין ספק שכדי שחברה תתרגל להגדלת ראש שכזאת, צריך להתחולל שינוי יסודי בתפיסת הערכים שלנו. עיקרון ״חירות הכלל״ שפרופסור פסיג מדבר עליו יכול לסייע גם לכך. אם מוקד הערכים שלי הוא רק ״פרטי״, אם רק ״אני״ חשוב, אז למה שאטרח ואתאמץ לחשוב כל כך הרבה על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיי על החברה? אולם כאשר הערך המרכזי של המדינה יהיה ״הקשר שבין הפרט לחברה״, כלומר האחריות והתרומה שלו כלפיה, ייתכן שזה לא יהיה כל כך מופרך. ומי יודע? אולי אנחנו כבר בדרך לשם. המלחמה הזאת היא אולי השבר הגדול ביותר בתולדות המדינה - אך כגודל השבר כך גם גודל ההזדמנות. ההלם והערעור של כל מה שלקחנו כמובן מאליו מפנים את הקרקע לקראת בנייה חדשה. מה ייבנה במקום? זה כבר בידיים שלנו. כמו שאמרנו: ״אדם מועד לעולם״ - גם אם נעצום עיניים לא נוכל לחמוק מהאחריות.