הגמרא באמירה מסקרנת: מותר לנו ליהנות מהעולם רק אם אנחנו לוקחים אחריות

היום נחקור את אחד המאפיינים העיקריים של חכמת היהדות: הודיה. כאשר אנחנו מברכים מישהו לכבוד יום ההולדת שלו, אנחנו בעצם מביעים הודיה על קיומו ומבטאים את החשיבות שיש לו עבורנו. אותו דבר נכון לגבי ברכות בחכמת היהדות, גם הן נועדו לבטא הודיה. עם זאת, מאחורי פעולת ״הברכה״ יש פילוסופיה מורכבת ועמוקה הרבה יותר, ואם אתם סקרנים לדעת איך הגמרא מסבירה אותה – הפרק הזה נכתב עבורכם.

(לקישור לדף התלמוד עצמו - הקליקו כאן)

 כמו תמיד, הפרק שלנו מתחיל במשנה:

משנה: ״כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר ׳בורא פרי העץ׳, חוץ מעל היין – שעל היין הוא אומר ׳בורא פרי הגפן׳. ועל פירות הארץ הוא אומר ׳בורא פרי האדמה׳, חוץ מן הפת - שעל הפת הוא אומר ׳המוציא לחם מן הארץ׳. ועל הירקות הוא אומר ׳בורא פרי האדמה׳... ״.

כבר הסברנו בפרק הקודם ש״המשנה״ היא טקסט קדום שכל הדיונים בגמרא מתבססים עליו. מתוך ניסיון להבין את הטקסט, הפרשנים מגיעים לתובנות פילוסופיות ומעשיות על החיים. אולם לפני שנצלול ונביט בעיניים של הגמרא, מומלץ להתבונן רגע על המשנה בעיניים שלנו. כבר במבט שטחי ניתן לראות שהמשנה מתומצתת מאוד. כמו כן, היא ישר קופצת להדרכה מעשית של ״איך מברכים״ מבלי לתת שום הסבר לשאלה הבסיסית של ״למה מברכים״. כמובן שגם הגמרא שמה לב לכך, ולכן היא מתחילה בלענות על השאלה החסרה:

גמרא: ״תנו רבנן (= חכמים אמרו): אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל (= לקח דבר שלא שייך לו מצד הדין).

 זאת אמירה חמורה ולא ברורה. אם קטפתי תפוח מעץ ביער ונגסתי בו בלי לברך זה הופך אותי לפושע? זה לא קצת מוגזם? כדי להסביר את טענתה, הגמרא מצטטת חכם אחר בשם רב יהודה:

גמרא: ״כל הנהנה מן העולם הזה, כאילו נהנה מקדשי שמים (= רכוש ששייך לאלוהים), שנאמר (תהילים): לה׳ הארץ ומלואה״.

הציטוט מתהילים אומר בפשטות שכל ״הארץ ומלואה״ שייכים לאלוהים. גם זאת אמירה קיצונית: אם לבני אדם אין זכות ליהנות מכלום, איך הם אמורים לחיות ככה? תפיסה שכזאת עלולה להביא אותנו לסגפנות ואומללות. והגמרא אכן מקשה על הטענה הזאת:

גמרא: ״כתיב (= מצד אחד כתוב): ׳לה׳ הארץ ומלואה׳, וכתיב (= מצד שני כתוב במקום אחר בתהילים): ׳השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם׳ ״.

הפסוק החדש סותר את הטענה הקודמת, שהרי כתוב במפורש ״והארץ נתן לבני אדם״. אם כך, הארץ כן שייכת לבני אדם! אז איך זה מסתדר עם הפסוק הקודם, לפיו כל העולם שייך לאלוהים?

גמרא: ״לא קשיא (= אין סתירה בין הפסוקים): כאן (= הארץ שייכת לאלוהים) קודם הברכה (= לפני שמברכים), כאן (= הארץ שייכת לבני אדם) לאחר הברכה (= אחרי שהם מברכים).

סוף סוף הגמרא מציעה פתרון שמסביר היטב את הפילוסופיה שעומדת מאחורי פעולת הברכה. הברכה היא לא רק עניין של הודיה, היא גם קשורה באופן ישיר לשאלה ״מהו הייעוד האנושי״. המין האנושי עומד בראש פירמידת המזון. מעמדו העוצמתי מאפשר לו ללכת באחת משתי דרכים: או לנצל את העולם אך ורק לטובת עצמו, או להגביל את המרדף שלו אחרי עוצמה על מנת לשמור על העולם. התחממות גלובלית, זיהום אוויר מאסיבי, צער בעלי חיים, מלחמות... כל אלו הם ביטויים של הגישה הראשונה, גישה חזירית שבסופה מצפה לנו רק חורבן. לפי הגישה השנייה: הכוח האנושי מגיע בעסקת חבילה עם אחריות אדירה. האחריות הזאת היא הייעוד האנושי - לשמור על העולם המדהים שזכינו לו.

לפי הגמרא, פעולת הברכה כביכול חותמת על האחריות הזאת, ובכך ״קונה״ את משאבי העולם הזה והופכת אותם מרכוש ששייך לאלוהים לרכוש ששייך לבני אדם. העולם שייך לנו, וגם מותר לנו ליהנות ממנו – אבל רק בתנאי שאנחנו מתחייבים להתייחס אליו באהבה ודאגה. כעת, כשאנחנו מבינים למה חכמים מתכוונים במושג ״ברכה״, אפשר להבין טוב יותר את החומרה שבה הם מתייחסים למי שנהנה בלא ברכה. עכשיו הגמרא עוברת לדיון בנושא חדש, שיש לו דמיון מסוים לנושאים שעסקנו בהם עד עתה:

גמרא: ״ ר׳ חנינא בר (= בנו של) פפא רמי (= מביא שני פסוקים סותרים): כתיב (= מצד אחד כתוב) ״ולקחתי (= אלוהים אומר שהוא ייקח) דגני בעתו״, וכתיב (= מצד שני כתוב) ״ואספת (= כלומר בני ישראל יאספו) דגנך״.

הגמרא שוב מביאה שני פסוקים ממקומות שונים, ומנסה להבין האם הם סותרים זה את זה. בפסוק הראשון אלוהים אומר שהתבואה שייכת לו והוא ייקח אותה, בפסוק השני לעומת זאת אלוהים אומר שהדגן שייך לבני ישראל והם אלו שיאספו את תבואתם. אז של מי התבואה, של אלוהים או של ישראל? שוב פעם הגמרא עונה:

גמרא: ״ לא קשיא (= אין סתירה בין הפסוקים): כאן (= הדגן שייך לבני ישראל) בזמן שישראל עושין (= עושים) רצונו של מקום (= קיבלו על עצמם את האחריות שלעיל), כאן (= הדגן שייך לאלוהים והוא לוקח אותו) כשישראל לא עושין רצונו של מקום״.

התשובה היא אותה תשובה כמו מקודם, אך הפעם היא רומזת על עניין נוסף. כאשר בני אדם מתייחסים באחריות לעולמם הם לא רק קונים את הזכות מוסרית ליהנות ממשאביו, אלא הם גם זוכים לשפע חומרי. כאשר אנחנו מטפחים את האדמה ודואגים לה כמו שצריך, היא מצמיחה עבורנו יותר פירות ואנחנו זוכים ״לאסוף״ יותר עושר. אותו דבר נכון גם לגבי יחס מוסרי כלפי החברה. כאשר אנחנו טובים לאנשים אחרים, הם טובים בחזרה אלינו – ובסופו של דבר אנחנו גם מרוויחים מכך. עתה, לאחר שהגמרא הציעה פתרון לסתירה שבין הפסוקים, היא מתמקדת בציטוט ״ואספת דגנך״ ומנסה להבין מה ניתן ללמוד ממנו:

גמרא: ״ואספת דגנך מה תלמוד לומר (= מה אפשר ללמוד מהביטוי ״ואספת דגנך״)? לפי שנאמר:׳ לא ימוש (= לא יסתיים הלימוד של) ספר התורה הזה מפיך׳, יכול דברים ככתבן (= כלומר, האם צריך להתייחס לציטוט באופן מילולי – שאסור להפסיק ללמוד תורה אפילו לרגע)? תלמוד לומר ׳ואספת דגנך׳, הנהג בהם מנהג דרך ארץ (= הביטוי ״ואספת דגנך״ מלמד שבן אדם צריך לדעת לעצור מללמוד תורה ולדאוג לצרכיו החיוניים, כמו להתפרנס). דברי רבי ישמעאל״.

התורה היא המקור הרוחני של היהדות. לכן, ערך מרכזי ביהדות הוא ערך ״הלימוד״. לפי חכמת היהדות, לימוד התורה מביא אותנו לתודעה של אחריות כלפי העולם, כפי שנכתב מקודם. מכאן עולה השאלה – כמה צריך להשקיע בלימוד תורה וכמה בפרנסה? או באופן יותר מופשט, מהו היחס האידאלי בין צרכים רוחניים לצרכים גשמיים? התשובה של רבי ישמעאל היא שזה הכרחי לספק את הצרכים הפיזיים שלנו כדי שנוכל להתעסק בצרכים הרוחניים. לחכם אחר בשם רבי שמעון בר יוחאי יש תשובה שונה:

גמרא: ״רבי שמעון בר יוחאי אומר... בשעה שישראל עושין רצונו של מקום (= כלומר עוסקים בתורה לדבריו) מלאכתן נעשית (= הם מתפרנסים) על ידי אחרים...״.

במילים פשוטות יותר, רבי שמעון אומר: אדם צריך לעסוק כל הזמן בתורה ובעולמות הרוח. אם הוא יעשה זאת – הוא יגלה שגם צרכיו הפיזיים מסופקים, והוא ישיג את מזונותיו. לא נאריך בגישתו של רבי שמעון בר יוחאי, שיש בה יותר עומק מכפי שאפשר להסביר על רגל אחת, אך מכל מקום דבר אחד ברור – זאת גישה קיצונית. ואכן, הגמרא מעירה על דבריו:

גמרא: ״הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן (= הרבה אנשים ניסו את הגישה של רבי ישמעאל והצליחו לחיות כך), כרבי שמעון בר יוחאי (= אבל מי שניסו את גישתו של רבי שמעון בר יוחאי) ולא עלתה בידן (= לא הצליחו לחיות כך).

אכן, הדרך של רבי ישמעאל הרבה יותר מתחשבת בצרכים האנושיים הטיפוסיים, ולכן היא יותר מתאימה לרוב בני האדם. עתה הגמרא מספרת על פתרון שלישי שעשו תלמידיו של חכם בשם רבא:

גמרא: ״אמר להו רבא לרבנן (= אמר רבא לתלמידיו): במטותא מנייכו (=בבקשה מכם), ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי (= אל תבואו ללמוד בבית המדרש בחודש ניסן ובחודש תשרי), כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא (= כדי שלא תהיו מוטרדים מפרנסתכם בשאר חודשי השנה)״.

הפתרון שרבא נהג עם תלמידיו הוא חלוקת זמן שנתית. באותם ימים, היהודים בארץ היו בעיקר חקלאים ועובדי אדמה. החודשים העמוסים של העבודה הזאת מתחלקים בעיקר לשתי תקופות: הזריעה (= בחודש תשרי) והקצירה (= בחודש ניסן). לכן, רבא ביקש מתלמידיו לעבוד קשה בחודשים הללו ולחסוך כסף, כדי שבשאר השנה הם לא יצטרכו לדאוג לפרנסתם. פתרון זה משלב אלמנטים שונים משתי ההשקפות הקודמות. מצד אחד, כמו רבי ישמעאל, גם לפי השיטה הזאת בני אדם חייבים לספק את הצרכים הפיזיים שלהם כדי להיות פנויים לצרכיהם הרוחניים. מצד שני, כמו רבי שמעון בר יוחאי, לפעמים בני אדם צריכים תקופות של פניות מוחלטת כדי לעלות למדרגות רוחניות גבוהות. לכן פתרון זה מציע, למי שיכול להרשות לעצמו, לפנות תקופות מוגדרות בשנה לעיסוקים רוחניים בלבד.

כאן נסיים את הפרק להיום. הפעם עסקנו בהיגיון של הברכות, בגישות שונות לייעוד האנושי, ובאופנים השונים שניתן לשלב בהם את חיי הרוח עם השגרה התובענית. לא משנה מה המגזר או אורח החיים שלנו, אני מאמין שהרעיונות האלו פוגשים את כולם. זאת הטעימה השנייה שלנו מהתלמוד, להתראות בפרק הבא!