האם יש בכלל בעולם אנשים מאושרים באמת?

שאלה:

לא חסר לי כלום בחיי, באמת, תודה לאל, אבל אני לא מרגיש שאני מאושר. אני לא שמח ברוב הזמן, אם כי גם לא בדיכאון. כמו לכולם, יש לי את הדאגות הקטנות והגדולות של היום יום, ונסחפים אחרי כל מיני מטרות לא ברורות. החיים בריצה גדולה, ויש שפע והרבה טוב, וגם תמיד חסר, ואפשר להשיג קצת יותר, והתמודדויות שונות, ועוד מעט נגיע ליעד... בקיצור: לא באמת חסר דבר, ולמרות זאת, אני מרגיש שהכל חסר, שאין באמת כלום. מאיפה זה בא?

תשובה:

מי קופץ לך מיד לראש כשאתה חושב על אדם מאושר? מן הסתם, במחשבה ראשונה עולים לך כל מיני אנשים עשירים או מפורסמים או בעלי עמדות כוח. ובמחשבה שניה אתה אומר לעצמך: הם לא בהכרח מאושרים. ואז מחשבתך עמוקה יותר, אתה נכנס לנבכי נפש האדם ומחפש הגדרה טובה יותר לאושר. והעבודה הזאת מבררת גם לך מה יביא אותך אל האושר.

אילון מסק עובד 16-17 שעות ביממה, נאלץ לפעמים לישון במשרד. אינני מכיר אותו, לא יודע מה מניע אותו ואם הוא מאושר. בדמיוני הוא חי בלחץ גדול. אבל גם אם הוא היה מרפה, זה לא אומר שהוא היה מאושר. זה עמוק יותר.

יש לנו משנה קדומה ושוברת סטיגמות. היא שוחטת את הפרות הקדושות של בני האדם, הופכת את הקערה על פיה. היא ידועה, נמצאת במסכת אבות (פרק ד' משנה א'), וכך נאמר בה: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם...איזהו גיבור? הכובש את יצרו...איזהו עשיר? השמח בחלקו...איזהו מכובד? המכבד את הבריות..." היא מצוטטת כל כך הרבה עד שאנחנו לא שמים לב לאמירה המהפכנית שלה. מה יש במשנה? כל מה שבני אדם נוטים לחשוב על החיים ולנהל אותם על פי ההנחות האלה – תהפכו!  

למשל, ההגדרה של "עשיר" בלשון בני אדם, בדמיונותיהם, היא אדם שיש לו הרבה יותר נכסים מאחרים? אז לא! העושר הוא חוויה סובייקטיבית, ולגמרי לא קשור למשהו מדיד.  העשיר הוא מי שחי בהרגשה תמידית של שמחה במה שיש לו, שמחה מלאה, בלי פזילות, בלי "ליתר בטחון". טוב לו באמת, והוא לא מחפש דרכים לנחם את עצמו על מה שאין לו עדיין. ה'עשיר' של המשנה פטור מלהתעסק בכסף. עניים וגם עשירים מדברים כל הזמן על כסף. אלה על הכסף שאין להם, אלה על הכסף שיש להם, אבל אותו נושא מעסיק אותם. ה'עשיר' של המשנה פטור מכל זה, ומשום כך הוא פנוי לעסוק בתוכן חייו.

החכם נתפש כמורם מעם, כמי שיש לו תובנות שאנשים פשוטים לא יכולים להגיע אליהן, והוא חי בעולם גבוה מעל הממוצע. אז ה'חכם' של המשנה - ממש לא! הוא לומד מכל אדם, הוא מתרגש ממשפט שאמר לו האיש הכי פשוט, שלא למד באוניברסיטה יום אחד, אולי גם לא בבית ספר. האם חשבת שלגיבור יש הרבה כוח פיזי ויכולות גוף? אז ל'גיבור' מהמשנה יש בעיקר כוחות נפש, רצון חזק. אין כוח חזק ככוח הרצון. אנשים שהרצון מנחה אותם, הם מנהלים את חייהם בבחירה חופשית, והם אינם מנוהלים על ידי היצרים שלהם. ואם חשבת שהמכובד הוא אדם לא נגיש, מוקף בפמליות, אז ההיפך הוא הנכון. המכובד הוא המכבד את כל הבריות, גם את האנשים הפשוטים ביותר.

אבל למה אין במשנה "איזהו מאושר?" האם חז"ל לא הגדירו את האושר כשאיפה? הרי היום ברור לכל שזוהי השאיפה האנושית הראשונה! חז"ל הניחו שהאושר נובע מעצם החיים, מתוכנם, ממשמעותם, מהיכולת שלנו לחיות את החיים באמת, כמו שהם. ולשם כך לא בהכרח צריך לעשות משהו ממשי, אלא די בלהשתחרר מהעכבות וההפרעות. העכבות הגדולות הן השעבוד לצורך בכסף, בכבוד, בכוח, בידע, בשליטה. אנחנו מכירים את כל זה יותר מדי טוב. מי שיהיה משוחרר מכל הדברים הללו, יהיה פנוי נפשית לעסוק בתוכן חייו, במה שהוא אוהב באמת. תוכן זה מכיל את ההרגשות הכי גבוהות שלו, את מערכות היחסים המשמעותיות, את העשייה הייחודית שלו, היצירה והביטוי לכל הכישרונות שהוא קיבל.

אבל איך מגיעים לשחרור הזה? זה לא בא ביום אחד, זוהי עבודת חיים. זהו תרגול המודעות להשתחרר מכל תלות בתדמית, בהישג חיצוני פיזי, במשהו שהוא לא באמת שלך. אפשר לעשות את זה לבד, בעזרת קריאה, לימוד ועבודה עצמית, ואפשר בכל מיני מסגרות קבוצתיות מכוונות ליעד כזה. אחרי השחרור, העבודה להקשיב למה שבאמת חשוב לי בחיים נעשית קלה יותר: אני יכול לבחור, אני שולט בחיי.

שופט בית המשפט העליון משה זילברג ז"ל, סיפר על התנסות מוזרה שהייתה לו בצעירותו, במקום שבו עבדו באופן שיטתי על חופש, שליטה ואושר. היה זה ברשת גדולה של ישיבות "נובהרדוק" שהלכה והתעצמה באירופה, ונגדעה בשואה. כדי להגיע אל החופש הם שברו קודם את כל המוסכמות, את המעמד. הם רצו להיות חופשיים מ"מה יגידו עלי" או "מה יחשבו עלי", או "מה לא יחשבו עלי". כתרגיל, למשל, הם היו נכנסים לבית מרקחת ומבקשים לקנות מסמרים, והרוקח היה מסתכל עליהם במבט תמה כעל משוגעים. זהו, עכשיו אפשר לצאת. נגמר התרגיל. המתרגל כבר 'לא שם' על אף אחד. הוא פטור מתדמית חברתית. השופט זילברג מספר שבתחילה חשב שהגיע לבית משוגעים. הוא הרגיש רע ומוזר מאד. הוא הרי למד בישיבות 'נורמליות' באירופה, עם בחורים אוהבי תורה, אבל גם אוהבי הנאות החיים הקטנות, ככל האדם. סקרנותו הביאה אותו לשם, כי היו שטענו שגם זו הייתה פוזה, זיוף, שגם להיות במעמד של חופש ושליטה ברצון זוהי תדמית חברתית. הטענה הזאת התפוגגה ברגע שהוא פגש את מייסד השיטה, הרב יוסף הורוביץ, שהיה מכונה "הסבא מנובהרדוק".

"הייתי בטוח שאראה לפני איזה זקן צנום, זועם ומטיל מרה שחורה, לכל היותר איזה מין נזיר סגפן משונה. ואולם מה שהופיע לעיני היה ההיפך הגמור מזה. זה היה יהודי נפלא, עליז, שמח, הייתי אומר כמעט: שובב, איש שכל זרת שבו – חיים, כל תנועה שלו – עליצות ורעננות של נוער, אם כי כבר היה באותו פרק יותר מבן שישים. והעיניים! את העיניים ההן לא אשכח לעולם...ובאיזו קלות היה האיש עובד מהבעה להבעה, ממצב רוח למצב רוח, וכיצד היה כל זה מתבלט על פניו הערים! היה לך הרגש הברור, שהאיש הזה שולט שלטון גמור ברמ"ח (248) אבריו ושס"ה (365) גידיו, ויכול לעשות בהם מה שירצה. והרצון הזה היה רצון כביר, רצון מרוסן ומרוכז, רצון של פלדה...זה היה רושם של אישיות חזקה, מקסימה ומהפנטת...בלי שום קרע שבלב, בלי שניות בנשמה..." ועל הרב שלימד אותו את שיטת העבודה של תיקון תכונות הנפש הוא התבטא: "הכרתי רק איש אחד מאושר בחיי..."

ועכשיו, אחרי כל הנ"ל, נחזור להתחלה: האם הכרת בחייך אדם מאושר באמת? זהו המודל!