מדורי הרכילות מעידים: לסלבס מותר הכל

בשבוע האחרון, כוכב פופ ישראלי שהתפרסם לשמצה בהתנהגותו המינית הבעייתית, ערך הופעת ענק, שאליה הגיעו עשרות אלפי מעריצים. מעשיו המגונים לא הפריעו לאבות ואימהות לרכוש כרטיסים להופעה ולהידחק יחד עם כל ההמון כדי להתקרב במעט אל אליל הפופ שלהם.

מה ההסבר לכך? אם השכן שלנו היה מתנהג כמו אותו כוכב פופ, כנראה שהיינו מזהירים את הילדים שלנו לא להתקרב אפילו לרדיוס שלו. היינו עוברים לצד השני של המדרכה לו היינו קולטים את דמותו בזווית העין. כיצד יתכן אפוא שכאשר מדובר בכוכב פופ אנו עושים לו כאלה הקלות וממשיכים להעריץ אותו? ללכת להופעות שלו? איזה מסר אנו נותנים לילדים שלנו?

יש הסבורים שמדובר בבאג. כביכול אנשים מעריצים כוכבי פופ בשל היכולות הווקאליות שלהם או האיכות של המוזיקה שהם מייצרים. במקרה בלבד, אנשים אלו מועדים וכושלים בהתנהגות אסורה, אך הנטייה האנושית להעריץ כוכבים גוברת על החוש המוסרי שלנו. אולם, דומני שהסבר זה שגוי. ה"מעידות" של הכוכבים שאנו מעריצים הם פיצ'ר ולא באג.

לדעתי, אנחנו מניחים ש"לסלבס יש חוקים משל עצמם". יתרה מזו, אנו אפילו מצפים שהאנשים שאנו מעריצים יתנהגו באופן שבו הם מתנהגים. 

מה שמותר ליופיטר אסור לשור

מדורי הרכילות והצהובונים עושים את פרנסתם מחיטוט בהתנהגותם המבישה של הדמויות שההמון נוטה להעריץ – כוכבי פופ, שחקני קולנוע, ספורטאים ושאר ידוענים. מדורים אלו מלאים מכל המידות הרעות והמגונות – כל הדברים שאנו אומרים לילדים שלנו להתרחק מהם כמו מרעל ועושים כל שביכולתנו על מנת להגן עליהם מפניהם: בגידות, אלימות, סמים, אלכוהול.

העובדה שמדורי הרכילות בעיתון קיימים, והם שונים מאד ממדורי הפלילים, אומרת שאנו אוהבים את הכוכבים שלנו פרועים והוללים. אנו מעריצים אותם ומתעניינים באובססיביות בחיים המגונים שלהם דווקא מחמת שהם פורעים את כל הנורמות החברתיות. הלא מי יתעניין בחיים של ידוען שנשוי באושר לאישה אחת והוא נאמן לה ומכבד אותה, שאף פעם לא היה מעורב בשערוריה, שחי חיים הגונים, פשוטים, וישרים? בקיצור, אם הידוען היה חי כמו שאנו מצפים מהילדים שלנו להתנהג, היינו מפסיקים להתעניין בו. הוא היה הופך לעוד דמות אפורה ומשעממת, שאולי יש לה יכולות ווקאליות מדהימות – אבל למי אכפת מהיכולות הווקאליות? 

תופעה משונה זו אינה חדשה כל עיקר. היא לא נולדה עם תרבות הפופ של המאה ה-20 אלא ימיה כימי עולם. הפתגם העתיק אומר "מה שמותר ליופיטר אסור לשור". יופיטר הוא אבי האלים בפנתיאון הרומי, והמיתולוגיה מלאה במעשים מתועבים שהוא עושה. הוא חומד, אונס, מקנא, רוצח. הוא עושה כל מה שהיה גורם לנו לכלוא אדם מאחורי סורג ובריח לשארית חייו, שלא לומר- לשים אותו על כיסא חשמלי. אבל הוא אליל. הוא לא "אליל פופ". הוא האל, אל האלים, ו"מה שמותר ליופיטר אסור לשור".

יופיטר אינו יוצא דופן. המיתולוגיה האלילית מלאה בסיפורים דומים. ואכן, הפילוסופים הקדומים, בדומה למחנכים של ימינו, התרעמו על כך שאנשים מעריצים את האלים. בספר "נגד אפיון", ספר של ההיסטוריון היהודי הקדום, יוספוס פלביוס, המבקש להגן על האמונה היהודית מפני אחת ההתקפות האנטישמיות הקדומות ביותר, זו של המלומד היווני-אלכסנדרוני, אפיון המדקדק, מוזכרת ביקורת זו בשם "אנשי בינה":

אנשי בינה סוברים בצדק כי דברים אלה [הערצת האלים] ראויים לביקורת נוקבת [...] (מלגלגים הם על כך) כי סכסוכים פורצים בינם לבין עצמם ומריבות להם על אודות בני האדם [...] אך מה התועבה הגרועה מכל, אם לא ענין התאוות שלוחות הרסן והאהבהבים המיוחסים לכל האלים, זכרים ונקבות? יתר על כן, הנכבד והראשון מקרבם, אבי [האלים] עצמו, לא שם לבו לנשים, אשר נתפתו לו בשקר וגם הרו לו, כי הוא הניח להן לשבת במאסר או לטבוע במצולות הים.

כאשר קוראים תיאורים אלו, מתחילים לחשוב שהסלבס שלנו נראים לפתע ילדים טובים וממושמעים...

עושים את הסלבס לאלילים

תופעה זו מגלה כי אנו אוהבים את האלילים שלנו מופרעים וסוטים. אנו מצפים שדמויות "גדולות מהחיים" לא יהיו כפופים לאותם חוקים שאנו כפופים להם. לאדם יש יצרים אפלים: תשוקות, מאווים. מגיל צעיר מאד, אנו מחונכים לשלוט באותם יצרים, לדכא אותם, ולכוון את חיינו אל המסלול של חיים מהוגנים, שבהם איננו נותנים ליצרינו דרור. אולם, באיזשהו מקום נסתר, כך מסתבר, אנו ממשיכים להעריץ את הדמויות שאינן מכופפות עצמן לחוקים אלו. הפורקן שלנו לאותם יצרים שהדחקנו הוא הערצת הסלבס והחיים המופרעים שלהם.

אם אדם מהשורה יתנהג בצורה הזו, נוקיע אותו מהחברה. איננו רוצים שהשכנים שלנו יתנהגו כך, שאם לא כן, החברה תיהפך לסדום ועמורה. ואף אדם לא רוצה לחיות בסדום ועמורה. כולנו מעדיפים לחיות בחברה שבה התאוות של אנשים אינן שלוחות רסן אלא הם מכבדים זה את זה ומתנהגים בהגינות. אולם, הסלבס אינם חלק מהחברה. הם כוכבים. הם לא מהעולם הזה. להם אנו מתירים. לא רק שאנו מתירים להם, אנו מעריצים אותם. כביכול אנו אומרים: הלוואי והיינו יכולים לחיות כך, אבל "מה שמותר ליופיטר אסור לשור".

האם זה אומר שלסלבס באמת מותר? כמובן שלא. כפי שאומר כבר יוספוס, הערצה זו משמרת את הרצון להיות בעצמנו פרועים והוללים. אם יופיטר מתנהג כך, מה יגידו אזובי הקיר? יוספוס טוען כי בכך נמצא היתרון המוסרי של האמונה היהודית באל נעלה מכל שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולא ניתן לתת כל דימוי שלו. כך, אנשים אינם מייחסים לו את התכונות הגרועות ביותר שלהם מתוך השתוקקות להיות בעצמם כאלה.