מה נעשה בהפסקת חשמל של כמה ימים?

שאלה:

אמרו שאם תתעצם המלחמה עם לבנון, יכול להיות שיהיו פה הפסקות חשמל של 24 שעות, אולי אפילו 72 שעות. יש אנשים שאומרים שכדאי לקנות גנרטור, יש כאלה שאומרים שזה לא יעזור בכלל, ויש כאלה שאומרים שהכל שטויות. זה מטריד מאד. בדמיוני, לחיות בלי טלפון טעון, בלי תקשורת כשלא יודעים מה קורה, בלי עבודה כי אי אפשר לטעון את המחשב, וכשאין גם מה לעשות כל היום, כי הכל מושבת – זה בלתי אפשרי. לא נוכל לנסוע לשום מקום, בגלל המלחמה, ובגלל שגם דלק לא יהיה... אז מה צריכה להיות המסקנה? איך חיים עם זה?

תשובה:

 פעם שהיתי איזו תקופה בלונדון בבית עתיק, עם מערכות מחודשות. בחוץ היה ערב חורפי-אנגלי, כרגיל שם, ובפנים היה הבית מוסק כהוגן, בצורה מדויקת, על ידי מערכת סולר או גז דירתית, שמופעלת ברציפות בעזרת תרמוסטט חשמלי עם חיישנים. בני הבית היו עסוקים בעבודה מול המחשב ובצפייה בטלוויזיה. עוזרת הבית עשתה כביסה והפעילה את שואב האבק לשטיחים הכבדים. אני התכוננתי להופעת שירה, בליווי פסנתר עתיק שהיה שם. פתאום הייתה הפסקת חשמל. אומרים ששם זה מצוי יותר מאשר בארץ. הבית נעשה חשוך וכל המכשירים הפסיקו לפעול. הדבר היחיד שהמשיך לפעול היה הפסנתר העתיק. הוא היה כה עתיק, שבשני צידי מעמד התווים היו שני פמוטים לנרות. כך היו מנגנים בו פעם בלילה. מוצרט ושופן לא כתבו את יצירותיהם לאור החשמל, אלא לאור נרות כאלה. בבית הדליקו נרות, ואני המשכתי בשלי. היה ניכר לכל שהפסנתר הישן ניצח את כל הטכנולוגיה המפוארת.

משפחות עם ילדים קטנים, בעלי צרכים מיוחדים, אנשים מבוגרים שתלויים לרפואתם במכשור חשמלי, כל אלה באמת צריכים לתת את הדעת ולהתכונן לפתרונות מעשיים. אבל לאנשים אחרים, יש בזה כבר עכשיו תרגיל מצוין. מתי לאחרונה שאלת את עצמך: מה כן באפשרותי לעשות בלי חשמל? התשובה תהיה מוזרה. אחרי שנעשה חשבון שכמעט כלום אי אפשר לעשות, ונכריח את עצמנו להגדיר מה בכל אופן אפשר, רובנו נענה בערך כך: לחשוב, לבכות, לצחוק, שיחת עומק עם מישהו, להתפלל, לשיר, אולי לרקוד, להמציא סיפורים, לדמיין, אולי לכתוב בעט על דף, לאלה שעוד זוכרים איך עושים את זה. מה המשותף? דברים שעושים "פנימה", משהו עם הנפש, הנשמה. וכל השאר הם כנראה דברים שעושים "החוצה". אם אנחנו כה תלותיים בחשמל, וראינו שזה בעיסוקים החוצה, אז כנראה שהופר אצלנו האיזון. טוב לקבל תזכורת למחשבה כזאת ולצורך בעבודה מדי פעם.

בתחילת התנ"ך יש תיאור על חורבן גדול שאירע די בתחילת העולם. יש דור שמשקיע בבניה, מפתח טכנולוגיות, מתחיל לבנות מגדל ענק, "מגדל בבל", ורוצה לעשות לעצמו שם. יש שם איזו השחתה מוסרית, א-לוהים לא אוהב מה שקורה שם, והוא מבלבל את שפתם עד שהם לא מצליחים לתקשר בינם לבין עצמם, והם חדלים מהפרויקט הגדול. מה בדיוק הייתה הבעיה המוסרית שם? רבי יצחק אברבנאל, שר האוצר של ספרד, ואחד מחכמי היהדות, ממגורשי ספרד, הסביר בפירושו על ספר בראשית (פרק י"א) את חטא דור הפלגה בערך כך: הדור הזה השליך את כל יהבו על הטכנולוגיה. במקום לעסוק בתכנים, במוסר האנושי, בבניין האישי, הוא מתמכר לטכנולוגיה, כדי לייצר לעצמו מקסימום שליטה. לא לכך נבנה העולם. האנושיות, הקשר, האהבה, תיקון תכונות הנפש, התקדמות מוסרית, ערכים, כל אלה לא היו שם. הדור ההוא איבד קשר לאדמה, לבעלי החיים, לטבע, והוא בחר לעצמו חיים מלאכותיים בכל מובן. מכאן ועד להתמוטטות, הדרך הייתה אך טבעית.

אולי ההיסטוריה חוזרת קצת, ואנחנו מגלים עד כמה אנחנו תלויים בטכנולוגיה. אנחנו כה נבוכים מהמחשבה שנצטרך להיות לבד, עם עצמנו או באינטנסיביות עם אנשים קרובים לנו, עד לחרדה. אולי נצא החוצה בשעת ערב של הפסקת חשמל, והרי לא יהיה זיהום אור, נוכל להתבונן בשמים, נראה את הכוכבים שראינו בפעם האחרונה רק במילואים בשטח, או במסע לילי במדבר בתנועת הצופים... לצרצרים אין סוללה נטענת, הם יצרצרו גם בהפסקת חשמל, ובשקט שישרור פתאום בעולם, שוב יישמע קולם. אולי גם קולנו הפנימי יישמע אז, הלמות הלב. לא צריך לכך הפסקת חשמל באמת, אלא רק מעט מחשבה על הפסקת חשמל...