מתי אלמד לבחור נכון, או: איך יודעים מי שבוי בקונספציה?

החברה הישראלית בתקופה האחרונה מצויה במצב מבלבל במיוחד. היא עומדת בפני איומים לא פשוטים, ומתלבטת האם היא מסוגלת להיענות להם או לא. מצב זה מזכיר, במידה שמעוררת מעט דאגה, את אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות ישראל: "פרשת המרגלים", שהיא במקרה גם פרשת השבוע של השבת האחרונה.

התורה מספרת כי לקראת הכניסה לארץ ישראל, שנקראה אז עדיין "ארץ כנען", שלח משה משלחת מרגלים. מרגלים אלו לא היו סוכני חרש, שמטרתם להיטמע באוכלוסייה המקומית ולגבש אסטרטגיה עבור הכיבוש. היה מדובר במשלחת מכובדת ביותר, משלחת בכירים – "ראשי בני ישראל" בלשון התורה. מה הייתה מטרת משלחת זו? משה מגדיר את המשימה כך:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ.

מדובר במשלחת סיור שאמורה לחזור לעם ולדווח מה מצפה להם – לקראת מה הם הולכים: מה טיב הארץ ואת מי הם עומדים לפגוש בה.

אותה משלחת בכירים לוקחת על שכמה את המשימה ויוצאת לדרך. הם מסתובבים בארץ 40 יום, עושים כבקשת משה ומביאים דוגמיות מפרות הארץ. לבסוף, הם חוזרים אל משה ואל העם ונותנים דיווח:

וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

על פניו, הם עושים בדיוק מה שהתבקשו. משה ביקש לדווח על הארץ ועל העם וזה בדיוק מה שהם עושים: נותנים דו"ח נאמן על טיב הארץ וטיב העם. הארץ מצוינת, הם אומרים. העם, מה חבל, קצת פחות נוח... 

אך תוך כדי שהם מדברים, מספרת התורה, מתחיל לעלות איזה רחש עמום בהמון, מין המייה, התלחשות והתלהטות מסוכנת, שמי שמצליח להקשיב לה מקרוב יודע שזה רק עניין של זמן עד שייצא איזה אחד מהקהל, ייגש לבימה ויתחיל לצעוק לכיוון של משה: זרוק את המטה שלך, מופקר! לשם אתה לוקח אותנו?!

מה הפרצוף האמיתי שלך?

מי שתופס את הסיטואציה הוא כלב בן יפונה, אחד מחברי המשלחת. הוא קם פתאום ממקומו ומבקש שקט בקהל: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". הוא עוזב את טון הדיווח הענייני של עמיתיו ומניח הכל על השולחן. אני יודע על מה אתם מתלחשים, הוא אומר לעם, אבל אתם טועים. אנחנו יכולים לעשות זאת. 

בנקודה זו, חברי המשלחת האחרים מאבדים גם הם את הפאסון הרשמי, וקובעים בטון של מומחים: אין סיכוי. איננו יכולים:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

חשוב לשים לב שבנקודה שבה חברי המשלחת מפסיקים לדווח עניינית על טיב הארץ והעם ומתחילים להביע דעה האם נוכל לנצח או לא, הם גם משנים את השיפוט שלהם אודות הארץ. למעלה הם אמרו: "טובה הארץ מאד מאד, אפס כי עז העם". כלומר, הארץ טובה – העם פחות. כעת הם אומרים: "הארץ אשר עברנו לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא" – הארץ עצמה בעייתית.

דברים אלו של אנשי המשלחת התירו את הרסן מצד העם, וההתלחשות הקודרת התפוצצה בקול רעש גדול. העם צידד ברוב ולא בעמדת המיעוט של כלב (ויהושע שהצטרף אליו). הוא התחיל פשוט לבכות:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.  

אנו קוראים היום את הסיפור למפרע, עם השיפוט שהתורה מספקת לנו. אנו שופטים את חברי המשלחת לחומרה ומתייחסים אליהם כחוטאים. אך אנו יודעים זאת רק משום שהתורה מספרת לנו שבעקבות המורל הירוד של העם, נגזר על כל הדור ההוא להישאר במדבר למשך 40 שנה ולא להיכנס לארץ. אולם, אם היינו חיים באותו זמן, היינו כנראה מתקשים מאד להחליט.

הלא כך הלך הוויכוח: כלב צעק על עמיתיו הבכירים: אתם מפסידנים, מחלישים – אנו דור הניצחון! אתם שבוים בקונספציה ומוליכים שולל את העם! והללו צעקו עליו בחזרה: אתה הוא זה ששבוי בקונספציה! מופקר! חסר אחריות! בגלל הקונספציה שלך הגענו למצב המסוכן הזה שבו אנחנו נמצאים.

אם אנחנו היינו צריכים להכריע, בלי לדעת את התוצאה מראש, באיזה צד היינו בוחרים?

התורה שופטת את העם לחומרה על כך שהוא הלך עם הרוב. היא מאשימה אותם שהם "מאסו בארץ חמדה", כפי שמכונה הדבר בתהילים. מדוע? כיצד הם היו יכולים להכריע מי צודק? האם לא הגיוני יותר ללכת עם הרוב, עם המומחים, במקרים כאלה?

דומני כי המסר המרכזי מהסיפור שמספרת התורה הוא פסיכולוגית המעמקים מאחורי הוויכוח. אם היה מדובר בוויכוח ענייני טהור, יתכן שלא היה ניתן להאשים את העם. אולם, ההתפרצות של כלב גילתה שלא מדובר בוויכוח ענייני אלא בחולשה פנימית, בחוסר אמונה.

כשכלב התפרץ, הוא חשף בעצם את הפרצוף האמיתי של עמיתיו. העובדה שהם התחילו לפתע ללכלך על הארץ, להוציא את דיבתה, הוכיחה כי הבעיה שלהם היא חולשה פנימית, ולא שיקול דעת שונה. היא גילתה שמה שבאמת הפריע להם הוא "ונהי בעינינו כחגבים". היא גילתה שהוויכוח אינו במישור הרציונלי, של שיקול הדעת לגבי סיכויי הניצחון, אלא במישור הפסיכולוגי העמוק, הנובע מדימוי עצמי ירוד, מחוסר אמונה וחולשה פנימית.

ואנשים שקטנים בעיני עצמם, אומרת לנו התורה, אנשים חסרי אמונה וחסרי עוז – אינם ראויים לרשת את הארץ. 

אנו נמצאים היום בסיטואציה שונה בכל מובן,  ובעיקר, אין לנו את התורה שתגלה לנו את סוף הסיפור. ההכרעה כיום מוטלת על כתפינו, כתפיו של כל אחד ואחד מאתנו. וכמובן, כל בחירה שנבחר, יהיה מי שיאמר שאנו בוחרים בדרך המרגלים, ודרכו שלו היא דרכו של כלב. התורה, במקרה זה, לא מקלה עלינו עם הבחירות.

אולם, המסר המרכזי שאנו יכולים לקחת מאבותינו הוא להקשיב דווקא יותר ללב ולא להיות קטנים בעיני עצמנו. להאמין שאנו חזקים, שאנו צודקים, ובעיקר, להאמין שננצח. אם נבוא לקבל החלטות מתוך גישה זו, גישה של גבורה ואמונה, סיכוי טוב שנהיה חכמים יותר מאבותינו ונדע לבחור נכון.

הלוואי ונהיה ראויים לגבורת חיילנו ולעוז רוחם, ולא ננהג כמו אבותינו במדבר.