החברים שלנו עבדו וטרחו, אנחנו לא ממש עזרנו

החלטנו להצטרף לשבת משותפת עם חברים שלנו: שלוש משפחות עם ילדים קטנים שרצו להעביר סוף שבוע יחד. התארחנו בבית של אחת המשפחות והיה לנו לילה מאוד מאתגר עם שני הילדים הקטנטנים שלנו, שהעירו אותנו יותר מדי פעמים בלילה. במהלך יום שבת, יצא שכל אחד מאיתנו, אני או בעלי, ניצל איזו הזדמנות ״להשתבלל״ לתוך עצמו ולנוח כדי לפצות על השבוע המאתגר שהיה לנו, ועל הלילה הקשוח שחווינו שם בסופ״ש המשותף.

בזמן שאנחנו נחנו, החברים שלנו עמלו כמו נמלים חרוצות. הם ניקו, סידרו, ערכו שולחן, הורידו מהשולחן, חתכו סלט, פינו צלחות ונחו הרבה פחות מאיתנו. בכל רגע שרציתי להצטרף למאמצים המשותפים ולעזור, היה איזה ילד שקרא לי, איזה טיטול שהיה צריך להחליף או בכי שצריך להרגיע. 

כל השבת הזאת התנדנדתי בין תחושת אשמה ומבוכה מכך שלא עזרתי מספיק לבין הניסיון לתת לעצמי אישור שאני בסדר ושאני אמא עייפה ועמוסה ושהשבת היא ההזדמנות היחידה שלי, בין הנקה להחתלה להאכלה לנחמה, כדי לנוח.

כשיצאה השבת דיברנו עם החברים שלנו והסתבר, כמתבקש, שמאוד הפריע להם שחלק גדול מהנטל ״נפל״ עליהם. נקלענו לשיחה שיצאתי ממנה מאוד פגועה. הרגשתי לא אהובה, לא מובנת, לא שייכת. גם במהלך השבת הזאת הרגשתי לפעמים לא שייכת. לא כי מישהו התכוון לתת לי להרגיש ככה, אלא כי ככה יצא. כולם רצו שיהיה טוב, אבל יצא אחרת. 

קמתי ביום ראשון בבוקר, אחרי סוף שבוע מטלטל רגשית, והיה לי מאוד קשה לתפקד. פגועה, לא שייכת, לא מספיק טובה, לא מספיק עוזרת, מעופפת, בלאגניסטית, כפויית טובה - אלו בליל של מילים ותחושות שחלפו במוחי ולבי. כיאה לאמא עייפה ועמוסה, אין לי את הפריבליגיה לשקוע בתחושות האלו, אז חיפשתי איזו נחמה ופתחתי את הספר של אלומה לב ״עד שלבך יתנגן״ בתוכן העניינים. חיפשתי איזה נושא, איזו מילה שתפגוש אותי מבפנים, ומצאתי אותה: ״פגיעות״, בעמוד 80 בספר.

״לב שחוזר לכוחו אינו נפגע בקלות… לב פגוע הופך ללב מבין״. ציטטה הסופרת את ימימה ואני יכולתי לשמוע את ימימה עצמה מדברת אליי ואומרת לי את המילים האלה מתוך הספר. שמעתי אותה גם שואלת אותי: ״איך את יכולה לנצל את הפגיעות הזו כדי להבין יותר על… הלב שלך? ומה זה אומר לחזור לכוח שלך?"

חשבתי וחשבתי וניסיתי לשחזר בדמיוני איך היה יכול סוף השבוע הזה להראות אחרת. איך היה נראה סוף שבוע שבו הלב שלי מחובר לכוח שלו? איך הייתי יכולה להפגע פחות ולמצוא את האיזון הנכון והבריא בין המנוחה שהייתי זקוקה לה לתחושת ה״ביחד״ והחלוקה בנטל שנתבקשה ממני? 

אני עדיין לא יודעת איך, וכנראה שאצטרך עוד להמשיך להשתלם בנושא הזה ולהרהר בשאלות האלה. אבל הנה כמה דברים שבכל זאת עניתי לימימה בדמיוני:

1. ביני לבין עצמי תמיד טוב שאשאל את עצמי: למה אני מסוגלת עכשיו? למה אני לא מסוגלת עכשיו? אם אני מחוברת יותר למה שאני מסוגלת ולמה שאני לא, יש בי פחות אשמה. אני יכולה להעניק בלב שלם את מה שאני מסוגלת להעניק ואני יכולה לשתף, בפתיחות, בכנות, מבלי להתנצל על ההווייה שלי, איפה עובר הגבול שלי, וגם לבקש עזרה. ״לזה אני לא מסוגלת כרגע, סליחה. אולי אתם תפנו את הכלים ואני אפנה אותם בארוחה הבאה?״ לדוגמא.
2. לדבר על הפיל בחדר. אני בסך הכל בן אדם די פתוח וכן וקשה לי כשיש ״פילים״ בחדר. כשיש אנרגיה של משהו שאינו מדובר, זה לא עובר לי בגרון, אני לא מצליחה לתפקד כרגיל ואני מרגישה צורך מידי לדבר על זה. בסוף השבוע הזה, בגלל תחושת האשמה, חוסר השייכות, לא הצלחתי. להבא, רשמתי לפניי להגיד: ״היי חברים. יש איזו תחושה באוויר שהכל ׳נופל׳ עליכם ואנחנו בעיקר נחים. אתם צריכים עזרה עם משהו? רוצים שנעשה חלוקת תפקידים כדי להקל זה על זה?״
3. לעשות מקום לפגיעות כדי ללמוד ממנה על העבר והעתיד. כששתי האימהות האחרות נקלעו ביניהן לשיחה קולחת ואני לא הצלחתי להשתלב, ״ברחתי״ לספר שלי, שם הרגשתי מאוד שייכת. נזכרתי בחוויות ילדות בהן עשו עליי חרם והרגשתי לא שייכת. הפגיעות שחוויתי ממש באותו רגע, כילדה בוגרת בת 35 שיש לה בעצמה שני ילדים, הייתה עוצמתית וחזקה כאילו אני שוב בכיתה א׳. נפגעתי כדי שאוכל להשלים עם כאב ישן מילדות, כזה שאולי מעולם לא קיבל את המקום שלו.

אין מה לומר: סוף שבוע אחד בן יומיים הרגיש כמו שנתיים ונתן לי כל כך הרבה שיעורי בית ללב ולנפש.

אני מקווה שבתור לומדת ימימה, הצלחתי להוציא את הטוב והאור מהלימוד הזה שנקרא החיים. אני גם מקווה להצליח בפעם הבאה להיות הראשונה לפנות את הכלים מהשולחן, ולאפשר לחברים שלנו לנוח יותר, באהבה.