בעקבות הראיון עם רוג'ר ווטרס: האם אפשר להפריד בין היצירה לאמן?

רוג׳ר ווטרס, הסולן האגדי של להקת פינק פלויד, הוא במקרה גם פעיל אנטי-ציוני (רבים יאמרו שגם אנטישמי) מובהק. השבוע הוא שוב עורר סערה. בראיון אצל פירס מורגן, הוא טען שנשים לא נאנסו בשביעי באוקטובר, שישראל הניחה באופן מכוון למחבלים לפגוע ביישובים כדי שיהיה לה תירוץ לבצע רצח עם בעזה, שאין הוכחות למעשים של המחבלים, ושלפלסטינים יש זכות מוסרית להפעיל טרור נגד הכיבוש הישראלי בארצם. בעקבות זאת, המנכ״לית של רדיו 99FM  אמרה: ״הזדעזענו מהריאיון, וכמובן שלא נשדר את שיריו בעתיד הנראה לעין״. לעומת זאת, בגלגל״צ מסרו: "גלגלצ לא מחרימה אף יצירה בשל זהות מי מיוצריה. לעורכי ועורכות המוזיקה של התחנה החופש לשבץ שירים בהתאם לשיקול דעתם המקצועי, והם יודעים לגלות רגישות ותשומת לב להלך הרוח הציבורי״. אכן, אמירות מקוממות שכאילו מביאות את חובבי המוזיקה של רוג׳ר ווטרס לדילמה – האם להחרים את השירים שלו, או לשמוע אותם למרות הכל? או אם ננסח את השאלה באופן יותר מהותי – האם ניתן להפריד בין היצירה לבין האמן שיצר אותה?

שתי גישות באמנות

לפי גישה אחת, היצירה מבטאת את רוחו של האמן, ולכן אי אפשר להפריד ביניהן. זאת הגישה שהנחתה את בניית המקדש. כאשר דויד ביקש לבנות אותו, אלוהים מנע זאת ממנו. בספר דברי הימים דויד מסביר מדוע: ״ויְהִי עָלַי דְּבַר- ה׳ לֵאמֹר (=זה מה שאלוהים אמר לי:) דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָיִ...״. בית המקדש הוא מרכז רוחני שנועד להרבות שלום ואהבה בעולם. לכן, בגלל שרוחו של דויד הייתה ספוגה כל כך במלחמות, הוא לא היה האדם המתאים לבנייתו. מכאן אפשר לראות שהיצירה עצמה אוספת לתוכה את נפשו של האמן.

הגישה השנייה, שהיא מאוד מקובלת בעולם האמנות המודרני, היא שיצירה זאת בעצם לידה. ״איך שיר נולד? כמו תינוק״ -  כלומר, מרגע שהשיר יצא מרחם יוצרו אל העולם הגדול, הוא מקבל חיים ואישיות משל עצמו. בתלמוד מסופר על חכם בשם אלישע בן אבויה שהחליט לעזוב את היהדות ולגור בקרב הרומאים. רבי מאיר ״בעל הנס״, אחד החכמים החשובים במסורת היהודית, היה אז תלמיד שלו. חכמים רבים החרימו את אלישע בן אבויה, אך רבי מאיר המשיך לפגוש אותו וללמוד ממנו למרות הכל. על כך התלמוד אומר (חגיגה): ״רבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל, קליפתו זרק״. כלומר, רבי מאיר היה מסוגל לצרוך את חכמתו של אלישע בן אבויה באופן ביקורתי. היצירה עצמה היא הפרי – אך דרך החיים של האמן שיצר אותה היא קליפה שאפשר לנתק ולהשליך לפח.

התשובה תלויה בקהל

המחלוקת בין שתי הגישות הגיעה גם לבית הכנסת, סביב השאלה: האם מותר לשיר קטעים מהתפילה בלחנים לועזיים פופולריים? הציץ אליעזר, אחד מספרי ההלכה החשובים של המאה ה- 20, התנגד לרעיון: ״הרי זה כמכניסים אל הקודש אש זרה...״. נראה שהוא דוגל בגישה האמנותית הראשונה. לעומתו, הרב עובדיה יוסף כתב שאין בכך בעיה, בגלל הכוח החיובי והשמחה שהם מעוררים בקהל. למרות זאת, גם הרב עובדיה יוסף כתב שעדיף להשתמש בלחני תפילה מקוריים. אז רגע אחד... אם הוא רואה את יצירת האמנות כנפרדת מיוצרה, למה לחן מקורי עדיף? נראה שזהו בדיוק עומק העניין: היצירה עומדת בפני עצמה כל עוד היא פוגשת את הקהל באופן עצמאי, אך אם היא מעוררת בו הרהורים או מחשבות על היוצר עצמו – סימן שהיא לא התנתקה ממנו לחלוטין. הציץ אליעזר חשש שאם יזמרו את קבלת שבת בניגון של "let it be"  של הביטלס, הקהל יחשוב על הביטלס ויסיח את דעתו מהתפילה. הרב עובדיה יוסף סבר שכל עוד הניגון סוחף את הקהל זה מצדיק את השימוש בו, למרות האסוציאציות שעלולות לעלות, אך אם אפשר אז בכל זאת עדיף לחן מקורי.

הסוגייה של הפרדת היצירה מהיוצר היא לא פשוטה, ויש לה הרבה ניואנסים קטנים. מה הן האסוציאציות שעולות לי כשאני שומע את השיר? האם זה מפריע לי שהיוצר יקבל תמלוגים בזכות זה שאני מקשיב לו? מהו התוכן של השיר שלו? שהרי אם אני אאזין לקולו של רוג׳ר ווטרס שר על צדק חברתי  – הדיסאוננס שבינו לבין המילים יבלוט ביתר שאת ויכסה את השיר בצל של ציניות וצביעות. בסופו של דבר, לכל אחד מאיתנו תהיה תשובה שונה. התשובה האישית שלי, בכל אופן, היא שאם אסע באוטו ואשמע את רוג׳ר ווטרס ברדיו - כנראה שאעביר תחנה.