מה המשמעות של ה-4 ביולי עבורנו הישראלים?

שאלה: ב-4 ליולי אנחנו תמיד חוגגים חופש. אנחנו גרים במסצ'וסטס כבר 9 שנים. הגענו ב2015 בגלל האוניברסיטה ונשארנו. הגשמנו חלום אישי של שנינו, מאז הרבה שנים. אמריקה, עם הנשיא אובמה אז ומה שחשבנו שהוא סימל, נראתה לנו כמקום החופש האולטימטיבי. אנחנו ישראליים לגמרי, קשורים לכל הקבוצות הישראליות, ואמריקה הייתה תמיד צעד אחד קדימה. לקראת 4 ביולי הקרוב, יש לי הרגשה קשה. כאילו החלום הזה נחרב. אחרי הדיבייט של ביידן וטראמפ אמרנו לעצמנו: זה החלום? כל צד שינצח יהיה רע. כל ההפגנות בקמפוסים, הדיבורים האנטישמיים – בארה"ב?? תמיד הרגשנו ש-4 ביולי זה גם קצת יום העצמאות של ישראל, בגלל הקשר ההדוק בין המדינות, ובגלל שלמעשה מדינת ישראל היא כ"מדינת בת" של ארה"ב. ומה עכשיו? גידלנו את תום בן ה-5 כילד ישראלי וילד אמריקאי לכל דבר. מה נגיד לו על היום הזה?

תשובה: כששמעתי שמזכיר המדינה בלינקן משתתף בישיבת קבינט במדינת ישראל, בתחילת המלחמה, אמרתי לעצמי שאולי אנחנו נתחיל לחגוג את ה-4 ביולי כיום העצמאות שלנו...

הרבה יהודים שהגיעו מאירופה הרעבה, האנטישמית, הלוחמת, המקוטבת מעמדית, חסרת העתיד, לארה"ב, בראשית המאה הקודמת, מתארים את ההרגשה שתיארת. פסל החירות הנשקף אל הבאים מהים לנמל ניו יורק, הפסל שניתן לארה"ב כמתנה ע"י ממשלת צרפת, זו שבישרה על העולם המודרני עם שלל חירויות הפרט, הכניס אופטימיות בלבבות.

בכל הדורות רצו היהודים לחסות בצל הממלכה הגדולה, החזקה, זו שידעה להעניק להם את צרכיהם החומריים ביד רחבה. קשה לעם הקטן, שנוצר בתוך חיי עבדות ונוודות, לחיות עם סבלו ובדידותו. וכשרק נפתח פתח להרחבה, היהודים מסתערים עליו בשמחה רבה, בנאמנות תמימה, בדיוק כפי שתיארת שקרה אצלכם. ותמיד הגיע המשבר. באיזה שלב? כשהמעצמה התחילה להוות גם דגל ערכי.

למשל, אצל רומי העתיקה, הנאמנות ושיתוף הפעולה של היהודים עם המעצמה, בשלהי בית שני, הזמין התערבות גם בתכנים. הגיע מצב שבו הצדוקים, למשל, שיחדו את הרומאים לסדר להם ג'ובים של כהן גדול בבית המקדש. התערבות זו מוטטה את הממלכה הישראלית. כך היה עם יוון, כשיהודים התאהבו במסרים הרוחניים של יוון, ואז פרץ מרד החשמונאים.

כמה אבסורדי. מדינת ישראל בראשית ימיה נתמכה דווקא ע"י הרוסים. מאוחר יותר, בזמן מבצע קדש, ע"י הבריטים והצרפתים. רק במלחמת ששת הימים חל המהפך. מאז הלך הקשר עם ארה"ב והתהדק. ארה"ב הפכה למודל ערכי עבורנו, חיקינו את אורחות חייה, את חלום החופש והשפע החומרי. וכשהחופש בארה"ב קם על יוצרו, אנחנו בסוג של משבר. מתחת לרדאר נכנסה לתוקף באוקטובר האחרון האפשרות של ישראלים להיכנס לארה"ב ללא ויזה. זה היה חלום מדיני של שנים, וכשזה הגיע, זה כבר לא משאת חייהם של הצעירים בישראל, ועבר ללא תשומת לב מיוחדת.

מישהו סיפר לי שהוא יצא לארה"ב לשליחות גיוס כספית למטרה ישראלית חשובה, ואחד מעשירי ניו יורק, שעמו הוא נפגש, אמר לו: 'עוד מעט הכל יתהפך. אתם הולכים והופכים  למעצמה יציבה, עם כלכלה פנטסטית ואוצרות פוטנציאליים, ולא ירחק היום שבו אנחנו, יהודי אמריקה, נבוא "לשנורר" אצלכם...'

החירות האמריקאית באה לידי ביטוי בעיקר ביצירת החופש לצבור הון,  וכך הפך הכסף ממשרת למלך. כסף - כי הוא מדיד וניתן לכמת אותו. ובהגדרה כזאת, ערכים הועמדו כדבר סובייקטיבי בלבד, טוב ורע בעיני המתבונן, ונתונים לשינוי אופנתי. בתוך חירות כזאת התחלפה המטרה של 'להיות טוב' ב'להיות מצליח'. אנשים נמדדים לפי כספם, כי הרי אם יש להם הרבה, כנראה שהם מוצלחים. כשעם ישראל היה עם של עבדים במצרים, הם בוודאי נשאו עיניהם בקנאה אל המעבידים, עשירי עולם. וכשהם יצאו מעבדות, הם חשבו להפוך להיות העשירים, המשעבדים. הם חלמו להחליף צד, והתורה שניתנה להם אמרה שכל המבנה הזה פסול, צריך לשנות את השיטה.

א.ד. גורדון שאל פעם: אם יש כל כך הרבה יותר פועלים מנוצלים מאשר עשירים מנצלים, כיצד העולם ממשיך בדרך זו? מדוע הרוב לא מתקומם? והוא השיב: משום שגם הפועלים מאמינים בשיטה, הם רק חולמים על היום שבו הם יתקדמו להיות המשעבדים והחזקים.

רש"י אומר על הפסוק "ויסע משה את ישראל מים סוף" (שמות ט"ו כ"ב) שמשה היה צריך להסיע אותם משם בכוח. מדוע? כי הם ראו איך ים סוף פולט את הרכוש הענק והטובע של תכשיטי המצרים, ולא הצליחו להפסיק לאסוף מהביזה. אחרי פחות משלושה חודשים הם יצרו את עגל הזהב, על כל משמעויותיו. לכן התורה ניתנה להם מיד, עם משימה לשנות את השיטה כולה. היא אסרה להלוות בריבית, כדי שלא יתעשרו על חשבון העניים. היא דרשה מהמעביד להעניק זכויות עובד רבות, היא דרשה לתת לעניים מכל יבול. התורה דרשה מהיהודי למלא את יומו בתוכן, בלימוד תורה מדי יום ומדי לילה, בעשיה ערכית, כי אחרת הוא ישקע באיסוף של עוד ועוד כסף וצבירת כוח, וייתקע במקום שבו נתקע חלום החירות האמריקאי. אמר לי לאחרונה אמריקאי ממיאמי, איש אמיד אבל לא עשיר קיצוני, שלא נעים לחיות בארה"ב בשנים האחרונות, בגלל שהבדלי המעמדות הולכים ומקצינים מאד. יש עשירים ללא גבול, ויש קבוצות שלימות שחיות בעוני ומחסור. וכשהכסף הוא נושא עיקרי, יש תחושה שזה הולך לקראת פיצוץ.

היתרון שלכם כיהודים וכישראליים הוא שאתם תחנכו את בנכם תום לערכים מוחלטים ואנושיים. כשהוא ישמע: "כמה הוא שווה?" – "12 מיליארד...", אתם תשמיעו לו שאדם "שווה" הוא אדם שיש לו ערכים נעלים, אכפתיות, הקשבה, אנושיות, מידות ותכונות נפש מתוקנות. אולי באמת ישראל תתחלף עם ארה"ב, לאו דווקא בכסף כמו במובילות הערכית. שיבואו לחקות כמה מערכינו, לבקש מאיתנו תרומת עצות לקידום נוער, לבניית חברה מלאה בהתנדבות לגווניה, לבניית חברת חסד שדואגת לכל מי שנתקע בכביש כמו לכל מי שזקוק לאוזן קשבת, לכל מי שזקוק לעזרה כספית, לתרומת כליה או להפגת הבדידות. שיבואו ללמוד איך יוצרים חברת מופת בהתנדבות ובמסירות נפש להגנת הזולת, להעצמה רוחנית של מישהו, לכמיהה שיש בנו לסייע, ל...אצלנו השמים הם הגבול היחיד הבטוח והוודאי.