מהו האקס-פקטור שהופך אנשים למנהיגים גדולים?

מילת הקסם בעולם העסקי של ימינו, התכונה הנחשקת ביותר, האקס-פקטור שהופך אדם מסתם מנכ"ל או מנהל צוות לאגדה בחברה - היא "מנהיגות". מנהל טוב אינו מי שרק מבין את הצרכים של החברה ויודע להגדיר מטרות ולחלק משימות. הוא כזה שיודע להוביל את הצוות שלו להשגתם. הוא מנהיג – לא רק מנהל.

אך מהי מנהיגות ואיך בדיוק משיגים אותה? האם ניתן לחנך אנשים למנהיגות או שזו סגולה מסתורית שיש אנשים שניחנים בה ויש אנשים שלא? שאלה זו אינה שאלה של מה בכך: היא שאלת המיליון דולר עבור ארגונים וחברות, שרוצים שהמנהלים שלהם לא יהיו סתם מנהלים אלא מנהיגים. וכמובן, עד כמה שתכונה זו חשובה בעולם העסקי, היא נחוצה שבעתיים בעולם הפוליטי והחברתי. כדי למצוא ולטפח את המנהיגות החמקמקה משקיעים ארגונים מהמגזר העסקי והציבורי סכומי עתק. מצד אחד, נכתבת ספרות ענפה שאמורה להנחות את ציידי הראשים, אנשי ה-HR הממולחים, לזהות את תכונת המנהיגות ולבחור את האנשים הנכונים לצוות. ומצד שני, בכל פינה בעולמנו צצות תוכניות מנהיגות,  שאמורות לחשוף את המנהיג הנסתר שבך ולהפוך אותך למנהל מנצח.

אך מהי באמת מנהיגות ואילו תכונות נדרשות על מנת להפוך לאחד כזה?

מנהיגות היא בראש ובראשונה יכולת להוביל אנשים לכיוון מטרה מסוימת ללא כפיה. מנהיג מוביל אנשים באמצעות מילים. הוא גורם להם ללכת אחריו ולבצע את המטלות שהוא מייעד להם, מתוך הסכמה ולא באמצעות השוט.

אלו תכונות נדרשות על מנת להפוך למנהיג מוצלח? במאמרו הקלאסי של הפסיכולוג ווילאם פרנטיס (W.C.H. Prentice) מראשית 1961, מאתגר הלה את התפיסה המסורתית של מנהיגות ככוח או יכולת אנליטית מיוחדת. הכישרון של המנהיג אינו טמון בכוח שלו, המביא אנשים לציית לו, וגם לא בכישרון אנליטי המאפשר לו להבין טוב יותר את המטרה ולדעת כיצד להשיג אותה. במילים אחרות, המנהיג המוצלח אינו האיש החזק ביותר בחדר וגם לא האיש החכם ביותר. מה אפוא מייחד אותו? לפי פרנטיס, מדובר בסוג של אינטליגנציה רגשית. מנהיג מוצלח הוא אדם שמבין אנשים.

פרנטיס מגדיר מנהיגות בתור יכולת לרתום ביעילות את האנשים שתחתיך למטרה שאליה אתה חותר. הכישורים הנדרשים לשם כך הם בראש ובראשונה הבנת מניעיהם של חברי הקבוצה. התכונה הנדרשת ממנהיג היא הבנה של אנשים. רק על ידי הבנה של הכוחות המניעים את חברי הקבוצה, יכול המנהיג לרתום כוחות אלו למטרה הקבוצתית. הצלחת המנהיג תלויה לפיכך בהבנת הצרכים והשאיפות של האנשים שתחתיו ושילובם במטרות הקבוצה.

מנהיג בלי כריזמה

תובנה זו מזכירה מדרש של חכמינו זכרונם לברכה, על תכונת המנהיגות של יהושע בן נון. יהושע בן נון היה המנהיג שהחליף את משה והוביל את ישראל במהלך כיבוש ארץ כנען. כאשר אלוקים מצווה על משה למנות לו מחליף, הוא אומר לו לבחור ביהושע בן-נון, כיון שהוא "איש אשר רוח בו". מהו "איש אשר רוח בו"? לפי גישת המנהיגות הקלאסית, שאליה מתנגד פרנטיס, היינו מפרשים זאת בתור איזה שאר-רוח מיוחד. כלומר, היינו אומרים כי יהושע ניחן באיזו אקסצנטריות – היה בו רוח, הוא לא היה איש רגיל. אולם, חכמינו אינם הולכים לכיוון הזה. הם מלמדים כי משמעות הביטוי "אשר רוח בו" היא יכולת להתנהל מול אנשים:

"איש אשר רוח בו": שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

"איש אשר רוח בו": שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן.

תכונת המנהיגות של יהושע הייתה קודם כל הבנה והקשבה לתכונות ולנטיות של האנשים שתחתיו, ולאחר מכן, יכולת להתנהל מול כל אחד ואחד לפי טיבו.

דברי חז"ל אלו עולים בקנה אחד עם התובנה של פרנטיס ומספרים לנו מהו מנהיג מוצלח. האם אפוא ניתן לסכם ולומר כי מצאנו את האקס פקטור הנעלם של המנהיגות? האם רגישות פסיכולוגית וגמישות מנטלית הם כל מה שנדרש על מנת להפוך מנהיג? דומני כי כאן התשובה של התורה מעט אחרת.

אם קוראים את פרשת השבוע הנוכחית, פרשת קורח, לומדים כי מורה ורבו של יהושע, משה רבנו, היה האנטי-תזה של כל מה שמלמדים בתוכנית מנהיגות. בניגוד ליהושע, שידע היטב איך לתמרן בין הלכי הרוח של הציבור שתחתיו ולרתום אותו למטרה, נראה שמשה התנהל אחרת. התפקיד של מנהיג הוא להוביל אנשים אחריו, ומשה פשוט נכשל בכך. העם מסרב ללכת אחריו ומערער בכל הזדמנות על סמכותו. הם מסרבים להמשיך הלאה לכיבוש הארץ, באים בדרישות לא הגיוניות, ולבסוף, טוענים שהוא גנב לעצמו את כתר השררה שלא כדין.

האם הם צדקו בטענותיהם? במבט לאחור, אנו יכולים לקבוע בביטחון שלא. אולם, לא זו השאלה החשובה לעניינו. השאלה שברצוני לשאול היא כיצד ומדוע הפך משה למנהיג הראשון של עם ישראל? אם מכל בחינה מקובלת הוא לא עומד בקריטריונים המקובלים של מנהיג, מדוע דווקא הוא נבחר לתפקיד? האם לא היה אפשר למצוא מישהו מוצלח יותר, מישהו כמו יהושע?

התורה נותנת את התשובה לכך במקום אחר, ואומרת כי התכונה שבה נתייחד משה היא ענווה: " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". מה שהבדיל אותו מכל השאר, שהפך אותו להיות המנהיג האגדי, שמוציא את בני ישראל מהאימפריה המצרית ומוליך אותם במדבר לקראת הגאולה, הייתה הענווה שלו.

לא הייתה לו כריזמה מיוחדת. לא הייתה לו יכולת לתמרן אנשים. לא הייתה לו הופעה מרשימה או כישרון אנליטי שלא ניתן למצוא כמוהו. לא היה לו את כל מה שהיינו מצפים למצוא אצל מנהיג, ואכן, בכישורי המנהיגות שלו הוא כנראה מקבל ציון בלתי מספיק. אבל לפעמים, כדי לעשות משהו יוצא דופן, להשיג מטרה שאף אחד אחר לא מצליח להשיג, לא צריך מישהו עם תכונה של מנהיגות אלא מישהו עם ענווה. מישהו שמוכן להודות שהוא לא יודע הכל, ומתוך כך, לחפש תמיד האם יש דרך טובה יותר, נכונה יותר להשיג את המטרה.

אם אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים ללכת, אנו צריכים מנהיג שיוביל אותנו לשם. אבל אם איננו יודעים מה טוב לנו ואנו אבודים בדרכנו, מנהיגות רגילה לא תהיה יעילה. אנו צריכים מישהו עם ענווה.