רוצים קידום? ככה תבקשו אותו נכון – ובלי להביך את עצמכם

אחד הרגעים המביכים ביותר הוא זה שבו אנו נכנסים לשיחה עם הבוס, וצריכים לומר לו בפנים: אני מעוניין בקידום. אנו מדמיינים את הרגע הזה במוחנו חודשים ולפעמים אפילו שנים לפני שאנו מעזים לעשות את הצעד. בדמיון שלנו אנו מתרגלים את השיחה ההיפותטית ומכינים שורה של טיעוני מחץ בתשובה לבקשת הבוס לנמק מדוע אנו סבורים שהדבר מגיע לנו. אנו מריצים בראשנו תסריטים אפשריים של השיחה, חושבים מה יהיה אם הוא יגיד כך ומה אם יגיד כך, מה נענה לטענה זו ומה נענה לטענה אחרת. בקיצור, אוכלים סרטים.

ומה קורה בסוף? אחת הטעויות הנפוצות ביותר שאנו עושים הוא להתמקד בכל הסיבות הלא נכונות לבקשת הקידום. בקצרה, אנו מתמקדים באחרים במקום בעצמנו. במקום לומר לבוס למה החברה תרוויח מאד מכך שהיא תקדם אותנו, אנו מתחילים לעשות השוואות ואומרים, אני נמצא כאן כבר 5 שנים, נותן את הנשמה שלי, חצי האנשים שהתחילו אחרי מנהלים כבר צוותים, ורק אני נמצא באותה משרת ג'וניור וכו' וכו' וכו'.

מה שהבוס שומע הוא שיש לו עובד ממורמר, שמה שבעיקר מפריע לו הוא התחרות עם העובדים האחרים בחברה. מדוע שהעובדה שרק אתה לא התקדמת בחברה תשכנע את הבוס לקדם אותך? אולי להפך, הוא עלול להשתכנע שאם נשארת באותו תפקיד תקופה ארוכה, כנראה הייתה סיבה טובה לא לקדם אותך, גם אם כעת הוא אינו מצליח לזכור מהי.

מעבר לכך, הבעיה עם הגישה הקנאית, שמבקשת את הקידום רק כי "כולם התקדמו ולמה אני לא" היא עצם המוטיבציה. קנאה ותחרות אינם סיבה טובה להתקדם. טענת השוויון, גם אם היא נשמעת מאד נוקבת ומאד הוגנת, אינה הדלק שאמור להניע חברה שרוצה להצליח. הבוס אמור להתעניין בהצלחת החברה ולא במידת השוויון בין העובדים.

במקורות העתיקים שלנו, הראשון שטעה בטעות זו היה לא אחר מאשר קורח. השם קורח זכור לנו אולי בהקשר של מחלוקת. אנו זוכרים אותו בתור מי שעורר מרד על המנהיגות של משה. אולם, המוטיבציה המרכזית של קורח הייתה בקשת קידום. הוא החליט שהתפקיד שניתן לו, להיות "לוי" האחראי לארוז את המשכן ולסחוב אותו במשעות בני ישראל, אינו תפקיד מספיק חשוב ומתגמל. הוא סבר שמגיע לו קידום. הוא רצה להיות כהן.

ובכן, קורח היה יכול ללכת לאהרן הכהן, ולהגיד לו: תקשיב אהרן, אני רואה שאתה והבנים שלך עובדים ממש קשה. עבודת המשכן לוקחת ממכם מעל ומעבר ואתם קורסים תחת העול. אני סבור כי לטובת ייעול עבודת המשכן, כדאי למנות עוד כמה כהנים. זה טוב לעם, זה טוב לכם וזה טוב למשכן. לאחר מכן, קורח היה נותן את הפיצ' שלו על כמה הוא ועוד כמה חברים הם האנשים המתאימים ביותר לתפקיד.

האם זה היה עובד? אולי כן ואולי לא. יש לדבר זה תקדימים. יתרו בא ואמר למשה כי לא טוב לו להיות האדם היחידי שאחראי לדון את העם והוא צריך להאציל סמכויות. ואכן, משה הקשיב לו ומינה שורה ארוכה של שופטים שישמשו תחתיו. כיוצא בו, כשמשה התלונן לקב"ה כי קשה לו להנהיג את העם לבד, הוא קיבל תקן עבור 70 זקנים שיצטרפו אליו. אולי אם קורח היה מגיע עם הצעה דומה, מישהו היה שוקל זאת.

כולם קדושים, אבל זו לא סיבה

אך במקום לעשות זאת, קורח החליט שהוא הולך על הטיקט של המקופח. קודם כל, הוא התחיל להתסיס את הדרגים הנמוכים במנהיגות של העם. הוא אסף סביבו כל מיני אופרטוניסטים מדרג ב', כאלו שבטוחים שהם היו צריכים להיות הרבה יותר ממה שהם, ורק איזה חוסר צדק קוסמי הפך אותם ללוזרים, בעוד החברים שלהם נהנים ממשרות נוצצות. הוא טיפח באותה חבורה את התחושה שאכן מדובר כאן במזימה, שהיה מגיע להם הרבה יותר, אך רק איזו שחיתות בצמרת גרמה לכך שהם נשארו מאחור.

וכך, חמוש באותו תחושת מרמור ומלווה בגלונים של טענות קיפוח וצדק, הוא ניגש למשה ואהרן והתחיל להאשים אותם בכך שהם קידמו רק את המקורבים שלהם ולא השאירו עבורו כלום. במה אני פחות טוב מאחרים? הוא שאל. "כל העדה כולם קדושים" – אני לא פחות קדוש מהמשפחה של אהרן, שזכתה במשרות הכהונה.

משה, כמובן, לא התחבר מי-יודע-מה לקו הטיעון הזה. הוא אמר לו מה שאומרים במקרים אלו: שהוא יבחן ברצינות את טענותיו וידבר עם מי שמעליו לראות האם אפשר לעשות זאת. אבל היה ברור לחלוטין שהוא לא אוהב זאת. הוא אמר לקורח ולחבריו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"?! הוא לא רואה לפניו נימוק משכנע להפוך את קורח לכהן, אלא תחושת מרמור, צרות עין וקנאה. והוא אכן אומר, כי עצם הטענה שלהם מוכיחה כי הקובלנה שלהם אינה עליו, אלא על הבעלים, הבוס הגדול, הקב"ה, שהחליט מלכתחילה למנות את אהרן לתפקיד ולא את קורח.

ומה קורה? משה מגיש את הבקשה לקב"ה. הוא אומר לקורח ועדתו שהם צריכים לגשת אל המשכן ולהקריב קטורת, וזה יהיה האודישן שלהם לתפקיד. קורח בסכלותו מאמץ את ההצעה, ובסוף, האודישן נגמר בצורה הכי ציורית שאפשר: האדמה נפתחת ובולעת אותו. כמדומני שלקורח היה מזל. בדרך כלל, אחרי אודישן כושל אנחנו מאד רוצים שהאדמה תפתח ותבלע אותנו, אך זה לא באמת קורה. אנחנו צריכים להישאר שם ולספוג את הבזיונות. על קורח הקב"ה ריחם כנראה, ונענה לבקשתו: האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת כל אשר לו.

בקיצור, בפעם הבא שאתם רוצים לקבל קידום, תגידו למה אתם טובים ואיך תתרמו לחברה. אל תהיו קורח.