החרם האקדמאי על ישראל מכריח אותנו להשיג עצמאות תרבותית

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר, חבר הלומד באחת אוניברסיטאות היוקרה בארה"ב קיבל קריאת מצוקה. ידידה שלו, ישראלית הנמצאת בתוכנית חילופי סטודנטים, נקלעה לזירת הפגנת תמיכה בחמאס. בתמימותה הרבה, היא סברה כי יהיה זה רעיון טוב להצהיר כי היא תומכת בישראל. היא חשבה כי היא נמצאת במוסד מכובד ונאור, סמל הקידמה, הליברליות והסובלנות, ובטח המפגינים אינם אלא כמה עשבים שוטים, "שמאל רדיקלי" כמו שמכנים אותו אצלנו. היא בוודאי יכולה איפוא להביע את תמיכתה בישראל, ולהתנהג כמו ישראלית גאה.

אלא שקבוצת המפגינים לא סברה כך. היא דווקא הרגישה כמו בעלת הבית, ופנתה אל הטרף הקל שהופיע בפניה. קבוצת מפגינות חגה סביב אותה סטודנטית מסכנה, והחלה להטיח בה צעקות והאשמות. בשיחת הטלפון אל חברי, סיפרה לו הסטודנטית בקול מרוסק מבכי שהיא בלב ההפגנה, מוקפת בהמון שמטיח בה עלבונות, וביקשה שהוא יבוא להושיע אותה.

החבר הגיע לזירת ההפגנה, ולמרות שהיה מנוסה יותר מהידידה הישראלית שלו, וידע כי אסור להתחיל עם אותם מפגינים, חמתו בערה בו והוא איבד את שיקול הדעת. הוא חלף על פני קבוצת המפגינות שהקיפה את הסטודנטית הישראלית, צעק עליהן כי הוא בז להן ואף ירק על הארץ לעברן.

התגובות לא איחרו לבוא. סרטון שלו יורק על הארץ וצועק כי הוא בז לסטודנטיות חבושות הכפייה ותומכות החמאס הופץ ברחבי האוניברסיטה, והוגשה נגדו תביעה רשמית לוועדת המשמעת של האוניברסיטה בעוון "גזענות" ו"איסלמופוביה" עם קריאה לסילוקו. בסופו של סיפור, לאחר מסע ארוך ומאבק לא פשוט, הומתקה גזרת הגירוש בקורס חינוך מחדש על הכלה וסובלנות מטעם אחראי המוסר באוניברסיטה, שאותו חבר נאלץ לעבור.

סיפור זה כמובן אינו חריג. האוניברסיטה שבה הוא לומד אינה נמצאת גבוה במדד העוינות לישראל. אוניברסיטאות כמו הרווראד, ייל, קולומביה, NYU, ברקלי, MIT ו-UCLA נמצאות הרבה יותר גבוה בממד זה. באותם מקומות, הפגנות התמיכה בחמאס הרבה יותר אלימות והן זוכות לתמיכה בשתיקה מהאוניברסיטה. לעומת זאת, עבירה כמו קריאת גנאי לעבר המפגינים לא תעבור שם עם ענישה מינורית כמו חובת השתתפות בקורס אינדוקטרינציה. היא עלולה לגרור סנקציות חריפות יותר.

בעיתונות הישראלית אנו שומעים על הפגנות תמיכה בחמאס בקמפוסים בארה"ב וברחבי העולם וגם מקבלים דוחות על עלייה במקרי האנטישמיות. אולם, דיווחים כללים אלו לא נותנים לנו את התמונה מבפנים. רוב הציבור בישראל מחמיץ את העובדה המרה, שהאווירה בקרב העלית האינטלקטואלית בעולם היום עוינת את ישראל עמוקות ותומכת, באופן פסיבי או אקטיבי, בחמאס.

מצב זה הוא רעידת אדמה עבורנו.

איזה אבסורד

בעשורים האחרונים, החברה הישראלית נשא את עיניה אל אותם מוסדות יוקרה שכיום עוינים אותה כל כך. השאיפה של כל סטודנט מצטיין הייתה לבלות שנה באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, ותלמידי התארים המתקדמים שאפו להתקבל לדוקטורט או פוסט-דוקטורט במוסדות אלו. רבים מהמורים באוניברסיטאות הישראליות מתהדרים בכך שהם עשו את התואר שלהם באוניברסיטאות אלו, או לפחות בילו שם כמה שנים טובות. ולא רק העלית האקדמית שלנו. גם המנהיגות החינוכית, התרבותית, המשפטית והצבאית שלנו נשאה את עיניה להיכלי השן של ההשכלה בארה"ב ובאירופה. רבים בילו שנה או שנתיים בתוכניות יוקרתיות בהרווארד, ועל כך פאר גאוותם. שבית המשפט העליון רוצה לקבל גושפנקא מוסרית לפסיקה שלו, הוא פונה אל אותם מוסדות. שהמנהיגות החינוכית שלנו רוצה לאמץ רפורמה, היא פונה אל אותם מוסדות. שארגוני החברה האזרחית רוצים להוביל שינוי, הם פונים אל אותם מוסדות. שהקולנוע הישראלי רוצה לדעת מה נכון ואיזה טרנדים כדאי לאמץ, הוא פונה אל השופרות של מוסדות אלו.

בקיצור, המצפן המוסרי שלנו מופקד כולו בידי המוסדות שחשבנו כי הם מקור האור והקידמה. ועתה מתגלה כי מוסדות אלו תומכים בחמאס. בחמאס!

איך אפשר להכיל את האבסורד הזה? איך יכול להיות שמוסדות שרוממות הסובלנות וההכלה בגרונם, שנלחמים לכאורה נגד כל גילוי הכי קל ומוסווה של אלימות ודיכוי, תומכים ברוצחים השפלים ביותר על פני האדמה?!

מהתבוננות סביבי, ניכר כי תהיה זו לא הגיעה עדיין לציבור הישראלי. הוא נמצא עדיין במושגים הישנים של "אנטישמיות". תמיד שנאו יהודים, הוא מפטיר לעצמו, כשהוא רואה את התמונות מהקמפוסים בארה"ב. הוא רחוק ממקור הרעש והוא אינו מבין שהמצפן המוסרי שלו נשבר. הפרופסורים באוניברסיטאות הישראליות מתחילים להרגיש זאת. הם אינם מוזמנים לכנסים. המאמרים שלהם נדחים מכתבי עת. הם חשים את גודל המשבר. אולם, הציבור בכללותו לא מבין את ההשלכות הדרמטיות של האירוע.

אנו נמצאים בערבו של זעזוע דומה לזה שפקד את הרצל וחבריו בעקבות גילוי האנטישמיות באוניברסיטאות אירופה בתקופת משפט דרייפוס. המצפן המוסרי של הרצל, כמו רבים מהיהדות הליברלית במערב אירופה, היה אוניברסיטאות העילית בגרמניה ובצרפת. הם היו משוכנעים כי זהו מקור האור והקידמה ושאפו להפוך לחברים מכובדים באותו מועדון. משפט דרייפוס הכה אותם לפיכך בתדהמה. גילוי האנטישמיות בקרב הסטודנטים, והתמיכה שהללו קיבלו מההנהלה, שמטה את הקרקע מתחת רגליהם של הרצל וחבריו. הם גילו שהמוסדות שהם מעריצים דוחים אותם. זעזוע זה הוליד את הציונות.

אנו נמצאים כעת ברגע דומה. המצפן המוסרי שלנו קרס גם אם איננו יודעים זאת עדיין. כעת אנו צריכים למצוא את עצמנו מחדש. אם אנו חפצי חיים, עלינו לעשות מה שהרצל וחבריו עשו, רק עתה, במובן המוסרי והאינטלקטואלי. אנחנו זקוקים נואשות לעצמאות רוחנית ותרבותית. איננו יכולים להישען יותר על ארה"ב ואירופה. עלינו למצוא את החוסן המוסרי והרוחני שלנו בעצמנו.