נמאס לי להתפוצץ מזעם כל הזמן בגלל המדינה הזו!

שאלה:

אני רואה את מה שקורה פה במדינה ואני מתפוצץ. אני מוצא את עצמי ממש בזעם. זה לא כאב, זה כעס, וזו כבר בעיה לכשעצמה. יש פסיכולוגים ומטפלים שאומרים שצריך להוציא כעסים, לפרוק, לדבר, להסביר, כי זה מרגיע ומאוורר רגשות. אני לא מרגיש שזה באמת עוזר לי, אולי לזמן קצר, ואחר כך אני עוד יותר כועס. בכלל, אני שם לב שאני עצבני בתקופה הזאת על כל מי שסביבי, וכל דבר קטן מוציא אותי משלוותי. אומרים שביהדות יש חוכמת חיים עמוקה, האם יש בה כיוון אחר, הצעה מעשית?

תשובה:

הרב קוק כתב שאם מטפלים בכעס, צריך לטפל בשורשו. ושורש הכעס הוא יצירה אצורה ועצורה בתוכך. שורשו העמוק של הכעס הוא מצב של כוחות רבים בתוכך, שצריכים לצאת החוצה והם אצורים, כמו בסכר, וכך נוצר קצף. מגיעים עוד ועוד מים, המוצא חסום, ואז אתה מרגיש כמו לפני פיצוץ. המים יוצרים עוד ועוד קצף, וזהו הכעס. מילה נרדפת בעברית לכעס היא "קצף". "קצפת עלינו עד מאד" (מגילת איכה פרק ה'). הנשמה שלך בלחץ. מזהה את התחושה?

כלומר, אתה כועס כי תפסו לך את החניה הפרטית שלך, כי אתה ממתין בטלפון על הקו כבר חצי שעה, לביטוח הלאומי, לבנק או לקבוע תור לרופא, ונמאס לך מהמנגינה החוזרת. זה נכון, אבל בעומק הדברים נפשך במצב של כעס, כי יש לך יצירה משמעותית שעצורה, אצורה ולא יוצאת אל הפועל.

כך זה במילים הגבוהות של הרב קוק (אורות הקודש, חלק ג', "טהרת מידות הנפש", י"ג): "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים העומדים לצאת אל הפועל בציור ותפארת מובלט, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה קצפון פנימי".  תקרא שוב ותדמיין שאתה סכר שהולך ומתמלא במים, ויש פקק שלא מאפשר להם לזרום.

ממשיך הרב קוק: "כל מלחמות גויים, וכל רצח ושוד שבבני אדם, עד כל רוגז שבבעלי חיים, מארס הנחש עד עקיצת קטן שברמשים בכוונה של היזק, בא מצד הכעס הכללי האצור בעולם, שמצד עיצור כוח היצירה".  הסבר: יש בעולם אנרגיה של יצירה, וכשהיא אצורה, מתרבה בעולם אנרגיה של כעס ורצון להזיק. בהגות של הרב קוק, כל העולם מחובר, יש לעולם נשמה, והנחלים שלה סתומים, ולכן יש בעולם כל כך הרבה רוע. זה מחלחל אפילו עד בעלי החיים. שים לב שגם הכלב שלך כועס בימים האלה, אם יש לך כלב.

אז מה עושים כשהפקק סותם הכל? מוציאים את הפקק! פשוט וגאוני! ואז, כלשונו: "השלום מתרבה בעולם".

כלומר, הפתרון שהוא מציע הוא לראות איזו עשיה ויצירה שלך בעולם לא באה לידי ביטוי. התסכול הישיר הוא ממשהו אחד, אבל מתחתיו התסכול הוא ממשהו אחר. אנחנו לא כועסים על... אלא אנחנו בכעס. הנפש לא זורמת. כשהנפש בזרימה, אנחנו סלחניים, אנחנו מנסים לתקן מה שביכולתנו, ולא לכעוס על מה שאין לנו שום יכולת לתקן.

המשנה (במסכת סנהדרין, פרק י"א משנה ה') אומרת על היצירה הכי גבוהה, הנבואה, שלנביא אסור "לכבוש את נבואתו". מי שנובעת ממנו נבואה, קיבל מתנה, והוא חייב לתת אותה לאחרים, אחרת הוא לא יכול לחיות. זה בנפשו. לשם כך הוא קיבל את הנבואה. אפשר ללמוד מזה לכל יוצר. ואתה לא צריך להיות אמן בשביל להיות יוצר. נניח שאתה מאד אוהב לבשל, לעשות ספורט, לשחק שחמט, לכתוב, לנאום, ללמד, ליצור סרטים, לטפל בתינוקות קטנים וחמודים, לתקן מכשירי חשמל, לבנות, לעשות משהו בידיים, בראש, בלב. נניח שאתה אוהב לעזור לאנשים, לתמוך בהם, להקשיב להם, לייעץ להם. כל מה שאתה אוהב לעשות, שהוא חלק ממך, אם אתה לא עוסק בו, אתה מגביר את התסכול. אין לך זמן, אבל זה המחיר.

איך אנחנו מרגיעים את עצמנו? אנחנו צופים בסרט, שומעים מוזיקה, קוראים משהו טוב. אומר הרב קוק שזה לא מספיק, כי זה בדרך כלל פסיבי, אתה צופה במשהו, לא יוצר אותו.  לא מייבשים ים בכפית או בכוסית. לפי דבריו, אתה הוא זה שצריך להיות פעיל ויוצר. הרוגע העמוק ימלא אותך כשתיצור בעצמך, כשתעשה, כשתהיה בתנועה.

יש הרבה דרכים לטפל בכעס המקומי. למשל, אחד מחכמי תנועת המוסר קבע לעצמו שהוא יכול לכעוס, אבל רק כשהוא יהיה עם כובע על ראשו. כמשהו הכעיס אותו, הוא לא אמר דבר בלי הכובע, אלא התחיל לחפש את הכובע. עד שהוא מצא את הכובע הוא נרגע. עצה נוספת בספר אורחות צדיקים (שער הכעס) היא לכעוס רק בשקט, בלי הרמת קול, או לא להתבונן באדם שעליו אתה כועס. אלו הן עצות מצוינות לטיפול מידי בסימפטומים, ולשמור על עצמך מהתפוצצות עכשווית, אבל הטיפול השורשי הוא לחפש את הכישרון שעוד לא יוצא אצלך אל הפועל כראוי, ולהתחיל ליצור ולפעול אתו. פתח את פקק הסכר!!