הילדים שלי חיים בעולם צבעוני וכייפי. אני רוצה גם!

״לא ככה צריך להתנהג!״

יש לי קול כזה בתוכי שנשמע ככה ולפעמים הוא מנהל אותי. כשהוא מופיע בתוך הראש שלי אני מרגישה כמו ילדה שבאו להרוס לה את המסיבה, להפוך את החיים שלה ממגרש משחקים כיפי, משמח ומרגש, לרשימת מטלות אפורה ומשעממת שצריך לסמן עליה ״וי״ בכל רגע נתון.

זה קרה לי בווליום מאוד גבוה כשהבת השנייה שלי, הדר, נולדה. פתאום הפכתי לאמא לשני קטנטנים ולמי שצריכה להצליח לנהל במקביל גם הורות לקטנטנים, ניהול בית על כל המשתמע מכך, זוגיות וקריירה עצמאית וכמובן… להצליח לשמור גם על בריאותי הפיזית והנפשית, חיי החברה שלי והפנאי. מאתגר ומעייף גם יחד.

מבלי לשים לב חיי הפכו לרשימת המטלות האפורה והמשעממת הזו. הצלחתי לתת לעצמי טפיחה על השכם רק כשסימנתי ״וי״ על כל מיליוני המטלות שרשמתי לעצמי לאותו יום או שבוע. פתאום, לאחר כמה שבועות כאלה שאני מנסה להיות ביצועיסטית ולנצח על כל המקהלה המשוגעת של חיי, גיליתי שנעשיתי ממורמרת. מאוד מאוד ממורמרת.

באיזה אחר צהרים, כששיחקתי עם הילדים שלי בסלון (ובמקביל, יש לי איש קטן בראש שלי שרץ בין מליוני המטלות והמשימות שטרם ביצעתי) ראיתי שהילדים שלי מצאו איזה זוג מכנסי פיג׳מה שלי והצליחו לקשור אותו בין שתי בימבות, הניחו עליהן מלא צעצועים והכריזו בקול שהם בנו ״משאית אוטובוס צעצועים״. ראיתי אותם משחקים וצוחקים בכיף. כל עולמם באותו רגע היה ה״משאית אוטובוס צעצועים״ הזו, והוא היה עולם עשיר, שמח וצבעוני. ״איך בא לי לחזור להיות ילדה…״ חשבתי לעצמי. ״נמאס לי מהרשימה האפורה הזו שכל הזמן רודפת אחריי״.

הרבי מלובביץ׳ אמר פעם שמבוגרים קיימים בחייהם של ילדים כדי ללמד אותם את גבולות העולם, ולעומת זאת, ילדים קיימים בחיי המבוגרים כדי ללמד אותם לצאת מהם.

״זה מה שאני צריכה״ חשבתי. ״לצאת קצת מגבולות. לחזור להיות הילדה הזו…״.

כדי  לעשות את זה, החלטתי לקחת השתלמות אצל שני מורים שובבים ומתוקים בעלי נסיון לא כל כך רב של שנים: עוז בן השלוש והדר בת השנה וארבעה חודשים. התבוננתי איך הילדים שלי צוחקים ומשחקים, לא לוקחים שום חפץ או מילה כמובן מאליו. שמתי לב שרוב הזמן הם פנויים בנפשם לשחק, לצחוק ולהנות. ״נו טוב, אין להם משכנתא על הראש... הם לא צריכים להתאמץ לסגור את החודש״, אמר לי קול ספקן בראשי. ״אבל.. אולי זה אפשרי גם עבורי באיזשהו אופן?״ שאלתי את אותו הקול.

נזכרתי בשני רעיונות שלמדתי משני מורים נוספים, קצת יותר מבוגרים, שעוזרים לי להיות שמחה ובטוחה יותר בחיי. הרעיון הראשון הוא רעיון שלמדתי משיטת ימימה, והוא אומר שבכל רגע העולם והבריאה כולה מתחדשת. אם כך, יש גם לי את הלגיטמציה להתחדש ולהתבונן על העולם כדבר חדש ומסקרן. גם דוד המלך בספר התהילים מתפלל על כך ומבקש: ״לב טהור ברא לי… ורוח נכון חדש בקרבי״. הוא ממש מבקש להתחדש כמו ילד.

הרעיון השני גם הוא נמצא בספר תהילים, כשאומר דוד המלך: ״כגמול עלי אימו, כגמול עלי נפשי״. הוא מבקש לגמול את נפשו מהדאגות מהעתיד, אלו שלרוב הם חסרות בסיס ואין להן כל קשר לרגע הזה. דוד המלך מבקש להרגיש סמוך ובטוח בכך שהוא חיי בעולם שיש בו גם טוב, שהוא ראוי לטוב הזה ושהטוב הזה ימצא את דרכו אליו, ממש כמו תינוק שיונק מאימו ואין לו ספק שיש עבורו חלב בשפע. לאחר מכן, הוא נרדם עליה כשגופו רפוי ותמוך לחלוטין על ידה. ככה, בדיוק ככה, אני רוצה להרגיש.

אין ספק שזו משימה מאתגרת ונראה לי שזה בלתי אפשרי להרגיש כל הזמן ביטחון (בעצמי ובטוב שקיים במציאות), שמחה ואמונה בטוב. זה כנראה גם בלתי אפשרי להפטר לחלוטין מרשימת המטלות שרודפת אחרינו כל הזמן. אבל הילדים שלי מזכירים לי שאפשר שהמפגש שלנו עם החיים יהיה צבעוני ומשמח יותר.

הנה כמה רעיונות שחשבתי עליהם, אחרי השיעור שקיבלתי מהמורים הדגולים (גם הקטנטנים וגם הגדולים) שלי:

1. להוסיף צבע לרשימת המטלות: להכניס לרשימה משימות משמחות ומרגשות של דברים שאנחנו אוהבים לעשות, כמו ללכת לקנות בגדים, לשים שיר מצחיק ביוטיוב ולרקוד, להפגש עם חברה.
2. ״להרים מדי פעם את הראש״: זה רעיון שלקחתי בהשראת ספרו של הקואצ׳ר אלון אולמן. הוא סיפר שבעבר הוא השתתף בטריאתלון. אחד המקצים בתחרות הזו כולל שחייה למרחק ובמהלך השחייה חשוב לפעמים להסתכל על מה שנמצא לך מתחת לאף, אבל חשוב לא פחות להרים מדי פעם את הראש מהמים ולהסתכל על המצופים הכתומים שמסמנים לך לאן להתקדם. מבחינתו, המצופים הכתומים היו משל לרגעים הצבעוניים ושוברי השגרה בחיינו שחשוב שנציב אותם לעצמנו במהלך הדרך, כדי שיהיה לנו בשביל מה להרים את הראש (למשל להזמין כרטיס למופע עם בעלי לעוד חודש ולצפות לו).
3. להתחדש במה שלא חדש: נו... מה נעשה? החיים שלנו כוללים גם משימות סזיפיות וחזרתיות. עם כל השמחה והצחוק, צריך גם לשטוף כלים, להחליף טיטולים ולמלא דלק ברכב. פעם אחת העמדתי את הבן שלי, עוז, על כסא ושיתפתי אותו איתי בחוויית שטיפת הכלים והוא כל כך שמח ונהנה ממנה שהוא לא רצה שהיא תיגמר. אולי גם אנחנו יכולים, מדי פעם, לגשת לפעולות האלה מתוך התלהבות של ילד?
4. לעשות ולהרפות: לשרירים שלנו יש כמה ״מצבי צבירה״. הם יודעים להתכווץ, להמתח ולהרפות. אם שריר רק יתכווץ או רק יימתח הוא עלול להקרע. השריר חייב הרפיה ומנוחה וכך גם אנחנו. כדי להצליח מדי פעם להרגיש ״סמוכים ובטוחים״ כמו שמבקש דוד המלך, עלינו להחליט איפה לשים את ה״קו האדום״ בין עשייה והרפיה. עלינו להחליט בכנות עם עצמנו מה אנחנו באמת מסוגלים ומה אנחנו לא, לעשות מה וכמה שביכולתנו ואז להרפות. לעצור וקצת לשחרר מתוך ביטחון שהפעולות שלי פועלות, שאני ראויה לטוב והטוב הזה יגיע בדרכו ובזמנו אליי.

מאתגר אך משתלם.

שווה לנסות בבית, גם עם הילדים ?