האם אנחנו אמורים לצנזר את עצמנו בגלל החשש מרצח פוליטי?

ניסיון ההתנקשות בנשיא ארה"ב לשעבר, דולנד טראמפ, הרעיד חלונות בעולם כולו. הקיטוב הפוליטי בין הימין לשמאל אינו נחלת ארה"ב בלבד, וכפי שאנו יודעים טוב מידי, גם התנקשויות במנהיגים פוליטיים אינן נחלת ארה"ב בלבד.

כיצד אפשר למנוע את הרצח הפוליטי הבא? דיבורים על אחדות, למדנו בחודשים האחרונים, אינם באמת מועילים. הקריאה לאחדות אינה מטהרת את האווירה הרעילה, כיוון שכל צד מאשים את הצד שכנגד בפילוג והסתה.

אחת הדרכים המרכזיות להיאבק באלימות הממשית היא התמקדות בשלבים מוקדמים יותר של התופעה. כדי למנוע את הרצח הממשי עלינו להילחם בגילויים מוקדמים של אלימות, כמו אלימות מילולית. תובנה זו נכונה בשדה האישי, כאשר רוצים למנוע אלימות במשפחה, והיא נכונה גם בשדה הפוליטי.

רעיון זה הוא רעיון מרכזי בדברי חכמינו ז"ל. הם אומרים כי הסיבה שנאסר על נזיר, מי שאסר על עצמו שתיית יין, לאכול גם ענבים היא משום "סחור סחור אמרי נזירא, לכרמא לא תקרב". ובעברית "הלך סביב סביב, אומרים לנזיר, ולכרם על תתקרב". כלומר, אם אינך רוצה לשתות יין, עליך להתרחק גם מכל מה שעלול להוות טריגר לשתיית יין. חז"ל רואים בהצבת הגדרות שימנעו מאדם להידרדר במדרון חלקלק  מוסרי את אחד התפקידים המרכזיים שלהם, בתור אלו שאחראים על עיצוב החינוך בעם ישראל. הם מכנים זאת "עשו משמרת למשמרתי", או "עשו סייג לתורה" – כלומר, תפקידם של החכמים הוא להציב גדרות, סייגים, שימנעו מהאדם להגיע לסיטואציה שבה הוא עלול לגלוש להתנהגות לא נאותה.

ברוח זו, אנו מנסים גם להילחם בהסתה לאלימות או בגילויים לא-פיזיים של אלימות, כמו עלבונות וקריאות גנאי, על מנת שלא להגיע לאלימות ממשית. נכון, אלימות מילולית אינה אלימות פיזית והסתה אינה עדיין פגיעה ממשית, אך אם אנו לא רוצים למצוא את עצמנו המומים חלילה בשל התפרצות ממשית של אלימות פיזית, עלינו לדעת לעצור כמה שלבים לפני כן, ולנהל את הוויכוחים הפוליטיים שלנו בכבוד ובמתינות.  

האם פתרנו אפוא את בעיית האלימות בכך שהכרזנו מלחמה על ההסתה ועל האלימות המילולית ברשתות החברתיות? ובכן, אם היינו מצליחים לעצור את השנים הללו, אולי היינו יכולים להכריז ניצחון, אך כפי הנראה, מושגים כמו "הסתה" או "אלימות מילולית" הינם חמקמקים משהו. קשה מאד לתפוס אותם בידים. לעומת אלימות פיזית שהיא עניין ממשי מאד וקל להגדרה באופן יחסי, הביטויים המילוליים של האלימות הם משהו הרבה יותר צלופחי – המילים חומקות מאחיזה. הן מילים.

דיונים על ההגדרה המדויקת של הסתה הופכים לשיח משפטי מייגע, זאת בשעה שהאשמות בהסתה חורכות את התקשורת והרשתות החברתיות והאלימות המילולית חוגגת בכל פינה. וזוהי בעיה ממשית. איננו רוצים להגביל את חופש הביטוי, לא לאפשר ביקורת פוליטית ולהלך אימים על הציבור עם חרב הצנזורה. שיטות אלו ננקטות במשטרים אפלים, שהאלימות היא לחם חוקם. לא רק שהן אינן מגבילות את האלימות אלא שהן הופכות אותה לעסק ממוסד.

הריסת הדימוי העצמי

אז מה עושים עם בעיה זו? האם לכנות אדם "בוגד" זוהי הסתה או ביקורת פוליטית לגיטימית? בגידה בעם ובמדינה היא דבר חמור ביותר, ואם אנו חושבים שמישהו בוגד, חובתנו המוסרית לצעוק זאת. מצד שני, אנחנו יודעים איך נגמר שיח פוליטי רעיל שבו האשמות בבגידה הופכות להיות נשק לגיטימי.

תשובה מלאה לשאלה זו אין לי, אך יש לי הצעה לסדר. אולי במקום לחשוב על אלימות מילולית שמובילה לפגיעה ממשית במושג חמקמק כמו "הסתה" נחשוב עליה באמצעות המושג העתיק "קללה".

מהי קללה? בפרשה שאותה נקרא השבוע בבית הכנסת מספרת התורה על בלק מלך מואב והפחד שלו מישראל. בלק רואה שישראל מתקרבים אל הגבול שלו בדרכם ממצרים אל ארץ כנען. הוא מביט ימינה, מביט שמאלה, ורואה מה קרה לשכנים שלו, סיחון ועוג, וחוטף חרדה. "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" הוא אומר לחברים שלו במדין. ראיתי איך הם השמידו את סיחון וכבשו את הארץ שלו; איך הם ניצחו בקלילות את עוג מלך הבשן – אני הבא בתור. להתגבר עליהם בכוח החרב? הוא לא מאמין כי יצליח. הם חזקים ממנו. אז מה עושים? איך מתגברים על ישראל?

בצר לו פונה בלק אל היועץ הפוליטי הבכיר באותה תקופה, בלעם בן בעור. במה מתמחים יועצים פוליטיים? בהבסת יריבים פוליטיים. ואיך מביסים יריבים פוליטיים? עושים להם שיימינג, דה-לגיטימציה, או כמו שקרו לזה פעם, מטילים עליהם קללה. שום דבר לא השתנה, מסתבר, בשלשת אלפי השנים האחרונות. בלק קורה לבלעם לקלל את ישראל, ואומר לו: "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ".

הוא יודע שיש לישראל יתרון מספרי, שהעוצמה הצבאית והכלכלית שלהם עולה עליו עשרת מונים, שהוא "עצום ממנו". להשמיד אותו הוא לא יכול, אבל הוא יכול לקלל. ואם הם יהפכו למקוללים, מקווה בלק, "אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ". באמצעות הקללה הוא יצליח להרוס את המורל שלהם, להפוך אותם למנודים, לגרום להם להפסיק לחייך, להרוס להם את הבטחון העצמי, לסכסך אותם מבפנים, וכך, הוא לא יצטרך לנצח אותם לגמרי, רק "לנכות בהם", להוריד כמה ראשים, לעשות איזה טבח קטן, והם כבר לא ירצו לחיות כאן, הם יעזבו מעצמם – הם יגורשו מהארץ.

מה שקללה עושה אינו הסתה. היא אינה קריאה ישירה ומיידית לאלימות והיא ודאי לא ביקורת פוליטית. קללה היא הריסה של הדימוי העצמי. היא ניסיון לערער על הלגיטמיות של היריב, להפוך אותו למוקצה מחמת מיאוס, לגרום לו להיות מנודה בקהל בני התרבות, כזה שכל אדם סביר מתבייש לתמוך בו. כי יועצים פוליטיים יודעים: כדי להרוס מישהו, לא צריך להפעיל אלימות. צריך להרוס את הדימוי שלו. אם הרסנו את הדימוי שלו, אף אחד לא יתרגש יותר מפגיעה בו.

אם נתחיל לחשוב על האלימות המילולית שלנו במונחים של "קללה", וננסה להימנע מלהשתמש בנשק זה ביריבות ביננו, אולי נוכל להפוך את הזירה החברתית שלנו להרבה יותר בריאה ובטוחה, כזו שמאפשרת ביקורת פוליטית נוקבת ואמיתית ללא כל צנזורה, מצד אחד, אך עדיין שומרת על הכבוד ביננו ולא הופכת את השיח הפוליטי לשיח רעיל ואלים.