למה אני מרגיש בדידות אפילו שיש לי המון חברים?

שאלה:

אני חי בתחושה קבועה של בדידות, משום מה. באמת משום מה, כי יש לי הרבה חברים בעבודה, בשכונה, במשפחה המורחבת, בכל מסגרת, וטוב לי איתם. ולמרות זאת, בדידות עמוקה מלווה אותי תמיד. למי שמכיר אותי זה יישמע מוזר, כי אני אדם שמח וחברותי, רחוק מאד מדיכאונות. זה כאילו יש לי עולם פנימי שאותו לא אוכל לשתף עם אף אדם, וזו הבדידות. אז לפעמים זה קצת עצוב-מתוק כזה, ולפעמים זה ממש מר ואבוד. זו בדידות כה מוחלטת, שאנשים לא יוכלו להבין. האם אפשר להפטר מהבדידות הזאת, מהמרירות שלה?

תשובה:

בבית ישן בשכונת מקור ברוך שבמרכז ירושלים, התגורר עד לשנים האחרונות מספר סיפורים זקן. הוא היה מלמד תורה בביתו, שהיה פתוח לרווחה לכל אדם באשר הוא. שמו היה רבי אשר פריינד. פעם פגשתי תלמיד שלו עם מחברת ובה כמה מהסיפורים הללו,  וביקשתי ממנו להעתיק סיפור קצר. כך היה רשום שם:

"מעשה שהיה אחד בודד, והרגיש שהוא הבודד של העולם. וגם אם היה מתערב קצת בעולם היה נשאר בודד בתכלית. והיה שבור מאד כי היה אצלו הבדידות רע ביותר. וחיפש לעצמו אור להידבק בו כנגד הבדידות. ושמע שיש בעולם אור הגנוז שיכול להחיות מתים כמוהו. והלך וחיפש ותעה ולא מצא כלום, והגיע לחכם ושאל. ענה לו: הכאב של הבדידות הוא האור הגנוז שלך".

בכתיבה שלך נזכרתי בסיפור הזה, כי זה על אדם שחש בדידות אינסופית, והיא לא קשורה לחברה. כלומר, זוהי איננה בדידות חברתית אלא בדידות רוחנית. הבדידות קשה, מעמיסה על החיים, והבודד מחפש תמיד גאולה מבדידותו. בדמיונו, יש איזה אור מופלא שחסר בחייו. "אור הגנוז" זהו ביטוי ממדרש בתחילת ספר בראשית (רש"י פרק א' פסוק ד') שמספר על כך שא-לוהים ברא את האור, אבל במחשבה שניה הוא החליט שהאור הזה חזק מדי, יפה, עוצמתי, בני אדם רגילים לא יעמדו בו, אין להם כלי קיבול להכיל אותו, והוא גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא, לעולם שלם יותר. האור משמש כמטאפורה לשפע של טוב. מאז זהו אור חלומי, בלתי מושג, שאפשר רק לכמוה אליו. הבודד של הסיפור הלך כל ימיו וחיפש את האור הזה, האור שימלא את נשמתו. הוא התייעץ עם כל מיני חכמי עולם, חיפש איזו תיאוריה שתחיה אותו, שתציל אותו קצת מהבדידות. בסוף הוא מגיע לחכם אחד שנותן לו תשובה משביעה, גם אם קשה, כי היא סוגרת את הסיפור ואת החיפוש. הוא אומר לו למעשה: אתה תישאר בודד. ואתה תלמד להפוך את הבדידות ליתרון שלך, את המרירות והכאב לאור גדול. כלומר, המרירות והכאב אינם תופעת לוואי של הבדידות אלא קשורים למהותה. זוכר את האור הגנוז? זהו אור חזק מדי, ובשלב זה, אותו אור שאתה מחפש הוא עדיין חזק לך מדי, מכאיב, אבל דווקא משום שהוא אור גדול. הפוך את הבדידות מנטל לנכס.

החכם ממליץ לו לקבל את הבדידות הזאת, לאהוב אותה, לשמוח בה, אפילו בכאב שלה. "הגעת ליעד". גם אתה רמזת לזה בתיאור שלפעמים יש בבדידות מתיקות כלשהי, משהו נוגה ונעים, מרומם. אפילו הגדרת את החיפוש שלך כך שאינך רוצה לוותר על החלק המתקתק, על ההרגשה הנוגה, אלא רק על המריר. אבל מסתבר שזו עסקת חבילה.

המקור הקדום לכך בחוכמת היהדות הוא בספר קהלת (א', י"ח): "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". כלומר, ככל שיודעים יותר וחכמים יותר, כך גדל הכאב. אז מהי המסקנה? עדיף לא להוסיף דעת? אמר הרבי מקוצק (שם חסידות באירופה לפני כמאתיים שנה): המסר הוא הפוך. בשום אופן לא כדאי לוותר על העסקה. יוסיף דעת ויוסיף מכאוב. אז מה? שווה!

אם נחדד את התחושה של הסוג הזה של הבדידות, אולי המילה בדידות לא כל כך מדויקת, אולי השימוש בה הוא חלק מהבעיה. אולי צריך להחליפה בביטויים כמו: יובש כלשהו, בהעדר אתגר רוחני, משמעותי, יצירתי. כדאי לך לחשוב אם זה מתאים למה שאתה מרגיש. נסה להגדיר מהו ה"אור" שאותו אתה מחפש, שייתן מרגוע לנשמתך. קשה לך להיות רק עם עצמך וגם טוב לך להיות רק עם עצמך. הקושי הוא כשזה חסר משמעות, דוקר. כדאי לנתח את המתיקות וגורמיה ולהחיל אותם על המרירות. השלמה עם הקושי שבבדידות תגביר את צד המתיקות, והדיוק בתכני העשייה בחייך יגביר את המשמעות והמלאות שלהם.

הרב ד"ר יוסף סולובייצ'יק, מגדולי ההוגים היהודיים במאה העשרים, שעמד בראש ה"ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק, סיפר שהוא הוזמן פעם לחתונה רחוקה של תלמיד כדי לערוך את החופה. זה דרש טיסה ולינת לילה. הוא תיאר אולם מלא אנשים, שמחה, מוזיקה, והוא עומד שם בתחושה של בדידות קשה וניכור. כשהוא חזר מהחתונה והגיע לחדרו הריק שבמלון, חלפה לפתע תחושת הבדידות. איך יובן הפרדוקס הזה? עם כל האנשים שהיו עמו בחדר במלון, כלומר- רק הוא עצמו, היה לו נוח, הוא הכיר את עצמו יותר מאשר את משתתפי החתונה הזרה, למרות שהוא היה אדם ידוע, והיו לו תלמידים ומעריצים בכל מקום. כשהוא היה עם עצמו, הוא הזדהה עם עצמו, עם חייו, עם תכני חייו המלאים. בדידותו הייתה רוחנית ולא חברתית.

יש אנשים שעולמם הרוחני גבוה, והם מרגישים שהם לא מצליחים לשתף אחרים בעולמם. השיתוף במקרה כזה ייעשה דרך היצירה שלהם, ומי שצריך להבין אותה - יבין. דוד המלך אומר בספר תהילים (ק"ב, ח'): "ואהיה כצפור בודד על גג". הדימוי של הגג הוא מקום גבוה. זה טוב? זה בעיקר בודד. ומה עושה הציפור? תלושה ממקום, מבית, נודדת ומשוררת את נשמתה. אולי מישהו ישמע, יבין, אבל היא בכל מקרה תשיר את שירת חייה.