למה אנחנו מתרגשים כל כך דווקא מהקמפיין של אדידס עם בלה חדיד?

"אטימות: בלה חדיד היא הפנים של קולקציית הרטרו של אדידס לאולימפיאדת מינכן" – כך בישרה כותרת באתר החדשות "YNET" בסוף השבוע האחרון.

על מה המהומה? מה חטאה של חברת אדידס, שעורך אתר וויינט מאשימה ב"אטימות"? ממתי בחירה בדוגמנית זו או אחרת להציג קולקציית בגדים נשפטת לחומרה באתר חדשות פופולרי?

כותרת זו, והסיפור שעומד מאחוריה, חושפים תופעה חדשה, מטרידה מאד, שכנראה הפכה להיות שקופה עבורנו. אין בעולם הזה מקום ניטרלי יותר. הכל פוליטי. הכל. כל תחומי הצריכה והפנאי, שאמורים לשקף לכאורה את המכנה המשותף הרחב בין כל בני האדם, הפכו להיות מזוהים פוליטית, ברמה בינלאומית. ספורט. אופנה. רכב. קולנוע. מוזיקה. משקאות קלים. גלידות. הכל הפך פוליטי בעולמנו.

מה הסיפור עם אדידס וחדיד? לכבוד האולימפיאדה המשמשת ובאה, אדידס השיקו קולקציית רטרו, עם מחווה לפריטים שיוצרו לכבוד אולימפיאדות קודמות. בין השאר, הם השיקו מחדש את דגם הנעלים SL72, שיוצרו לראשונה לכבוד אולימפיאדת מינכן ב-1972. הפרזנטורית שנבחרה לפרסם את הסדרה, היא הדוגמנית בלה חדיד.

מה יש לומר על חדיד? חדיד היא דוגמנית, ודוגמניות הן מסוג הדברים שלא מתארים במילים אלא בתמונות. כך לפחות היינו מצפים, לא? האם אין זה הקריטריון המרכזי בבחירת דוגמנית – המראה שלה?  ובכן, כנראה שלא. חדיד היא גם בתו של איש עסקים ממוצא פלסטיני, ויותר משהיא מפורסמת בזכות קריירת הדוגמנות שלה, היא ידועה בזכות הקו האנטי-ישראלי שלה. במלחמה האחרונה, היא הצטרפה כמובן למקהלה הפרו-חמאסית בעולם המערבי.

עד כאן לא מדובר בעניין חריג למדי. תמיכה בחמאס היא עניין די פופולרי בעולם התרבות של ימינו, וקשה לומר שזה מפריע מידי לישראלים. עדיין לא ראיתי שישראלים מחרימים את המוזיקה של רוג'ר ווטרס, הסולן האנטישמי של להקת פינק פלויד, וגם לא סרטים בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, שעברה לאחרונה לצד של החמאס. לא ראיתי גם כי מישהו קורא לחרם על מוצרים ושירותים שעושים שירות בדוגמנים המביעים תמיכה באויבי ישראל. אפשר להצטער על כך, אבל זהו המצב.

מה קרה הפעם, שאדידס הואשמה ב"אטימות"? הטריגר הוא כמובן אולימפיאדת מינכן ב-1972. אולימפיאדה זו צרובה היטב בזיכרון הישראלי, בעקבות מתקפת הטרור האכזרית על המשלחת הישראלית אליה, שבה נרצחו 11 ספורטאים ומאמנים. הנעלים שדגמנה חדיד הושקו לראשונה באולימפיאדת מינכן, ומכאן הטריגר להאשמה ב"אטימות". כיצד אדידס לא מתביישת לבחור כפרזנטורית לנעליים שקשורות בצורה כלשהי לאולימפיאדת מינכן, דוגמנית שמזוהה בדעת הקהל העולמית עם עמדה פרו-פלסטינית חריפה?

ארגונים יהודיים בכל העולם החלו למתוח ביקורת חריפה על חוסר הרגישות של ארגון אדידס. באתר ווינט דווח כי מרים רומנו, בתו של מרים המשקולות יוסף רומנו, שנרצח באולימפיאדה, שלחה מכתב לחברת אדידס במחאה על החלטה זו, אותה כינתה "חסרת רגישות ומטרידה". "העמדה הציבורית של בלה חדיד בנוגע לנושאים פוליטיים מסוימים מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות, שיכולה להיתפס כמעוררת מחלוקת לאור ההקשר ההיסטורי של 1972".

בעקבות המחאה, הסירה חברת אדידס את תמונותיה של חדיד מהקמפיין, ופירסמה התנצלות על חוסר הרגישות שלה. הסאגה לא נגמרה בכך, כיוון שעתה תובעת חדיד את אדידס על שהסירו את תמונותיה, בטענה שהיא אמנם תומכת בפלסטינים אך היא מתנגדת לטרור ולרצח חפים מפשע. אדידס פרסמה בינתיים התנצלות גם כלפי חדיד, ומי יודע היכן סיפור זה יסתיים.

מארוול מסירה את הסממנים הישראלים של 'סברה'

הסיפור של חדיד זכה להרבה מאד כותרות בעיתונות המקומית, אך סיפור אחר, דומה מאד, חמק קצת מאור הזרקורים. אולפני מארוול החליטו להסיר את הסממנים הישראלים של "סברה", גיבורת העל בסרט "קפטן אמריקה", שאותה מגלמת השחקנית הישראלית, שירה האס. במקור, סברה הייתה אמורה להיות סוכנת מוסד ישראלית, אך בעקבות מחאה של גורמים פרו-פלסטינים, מארוול התקפלו ושינו את אפיון הדמות.

משום מה, דווקא הסיפור של האס בקושי זכה להתייחסות. מארוול קורעים את מגן דוד ממדי גיבורת העל הישראלית, וההחלטה עוברת בשקט. ספק גדול מאד האם מישהו בארץ יחרים את הסרט של מארוול בעקבות החלטה זו. לא יפתיע אותי עם התקשורת המקומית תמשיך לחגוג אותו בתור "גאווה ישראלית", בזכות השתתפותה של שירה האס, למרות ההחלטה המקוממת למחוק את זהותה הישראלית. 

לדעתי, ואני לוקח כאן את הסיכון שדעתי תהיה לא מאד פופולרית, הדבר מלמד על באג עמוק אצלנו. הרגישות המוגזמת שלנו לנעלי אדידס שמזוהים באופן רופף מאד עם אולימפיאדת מינכן, לעומת השתיקה וההתעלמות שלנו מתלישת הסממנים הישראלים מ"סברה", מעידה שאימצנו באופן עמוק את הפוליטיקה של הקורבניות, ששוררת היום בעולם.

כל ההיגיון מאחורי סערת חדיד מעוות. קודם כל, אנו תובעים בעלות כה מוחלטת על אולימפיאדת מינכן, כאילו הדבר היחיד שהיה בה הוא אירוע הטרור של רצח הישראלים. אנו בעצם טוענים שאולימפיאדה זו והזיכרון שלה שייכים לנו, הישראלים, מכוח האירוע הטרגי שאירע בה. שנית, טעות שניה שאנו עושים, הוא לפסול את חדיד לא מחמת עצם העובדה שהיא תומכת ברשע ובעוול, שזו עמדה הגיונית, אלא מחמת "פגיעה ברגשות" של קרבנות הטרור. אנו אומרים בעצם כי זה בסדר להיות בצד של החמאס, אך צריך רק להיזהר לא "לפגוע ברגשות".

תפיסה זו משקפת את קו מאד רווח בהסברה הישראלית. לפיו, זכות העמידה שלנו בעולם הוא הקורבניות. עמדה זו משדרת לעולם כי מגיעה לנו הכרה לא כי אנחנו צודקים יותר אלא כי אנו סובלים יותר.

ובאופן אבסורדי, עמדה זו מחזקת דווקא את הנרטיב הפלסטיני, ומצדיקה ומבהירה מדוע אנו עוברים על סדר היום על החלטת מארוול שלא להציג את הישראלית בתור גיבורת-על שנלחמת ברעים ומביאה צדק לעולם. כי אם המטבע היחיד בדעת הקהל העולמית הוא קורבניות, אז הזרם הגרפי הבלתי פוסק של גופות ילדים המבצבצות מהריסות בניינים, שוקל יותר מ-11 ספורטאים שנרצחו לפני יותר מחמישים שנה.

בפרשת השבוע הנוכחית נקרא על הנקמה שבני ישראל לוקחים ממדין, בעקבות זה שהם פעלו בזדוניות על מנת לגרור את ישראל לזנות בבעל פעור. בנקמה שלהם, ישראל פגעו רק בגברים ולקחו בשבי את הנשים. וכשהם חוזרים מהמלחמה למחנה, קוצף עליהם משה ואומר להם: " הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה! הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַה' עַל דְּבַר פְּעוֹר!". כיצד חסתם דווקא על הנשים, כאשר הן אלו שפגעו בכם יותר מכל?

אי אפשר להשוות בין מוסר המלחמה של אז להיום כמובן. בימינו, תודה לה', ישנם חוקי מלחמה, שמדינות מתוקנות מכבדות. אולם, דבר אחד נותר דומה: השאלה האם אנו פועלים מתוך גישה של צדק או מתוך גישה של קורבניות. אם אנחנו מאמינים שאנו צודקים, אמור להיות אכפת לנו הרבה יותר מכך שהתרבות העולמית מסרבת להציג את ישראל בתור דמות של גיבורה הנלחמת ברשע, מאשר איזה יועץ תקשורת לא מוצלח, שרצח הישראלים במינכן לא היה הדבר הראשון שעלה לו לראש כשהוא בחר פרזנטורית לנעלים. המוסר שלנו צריך להיות מוסר של גיבורים, שמאמינים בצדק שלהם, ולא מוסר בכייני של קורבנות שמבקשים שירחמו עליהם.