מושל יהודי על האימפריה המצרית העתיקה: סיפורו המופלא של יוסף

כזכור כוונתו המקורית של יעקב הייתה להתחתן עם רחל, אלא שבעקבות רמאותו של לבן הוא נאלץ לשאת את לאה ראשונה. ללא התערבותו של לבן נראה שיוסף היה נולד כבנו הבכור. ואכן, למרות היותו הבן ה-11 יוסף הוא הדמות המובילה בסיפורי האחים. מעקב אחר עלילותיו מאיר דפוסי פעולה היסטוריים החשובים להבנת תהליכים בעתידו של עם ישראל.

ליוסף היה תפקיד מפתח במשפחה מפאת היותו בנה הבכור של רחל, אשת יעקב האהובה, שלהיוולדו המתינו זמן רב. ניכר בעליל שאביו העניק לו חיבה יתֵרה – קודם כול הוא מעניק לו מלבוש מיוחד –והדבר מעורר את קנאת האחים הגדולים.

אבל אסור לנו לטעות. מי שמנסה לשפוט את קנאת האחים והתנהגותם באופן שטחי כאינטריגות בתוך משפחה שאינה יודעת לתפקד כראוי, טועה. אחי יוסף שגו, בכך אין ספק. אך בהתבוננות מעמיקה נגלה בהתנהגותם רום מעלה רוחני. עלינו ללמוד היטב מה באמת התרחש שם.

התורה מתארת לנו את יוסף, החולם חלומות יומרניים ופותר אותם. מאוחר יותר נלמד כי הוא אכן ניחן בכישרון מיוחד לפתור חלומות, שלהם יש יכולת נבואית בנוגע לעתיד. לדוגמה, הוא מספר לאחיו כי יום יבוא והם ישתחוו לו – דבר שאכן התגשם במציאות.

אבל בשלב זה האחים מפרשים את חלומותיו כתופעה הגובלת בשיגעון גדלות. האחים מודעים היטב לתפקידם, לכך שעליהם להרכיב את הנבחרת האמורה לשנות את צביונו הרוחני של העולם. למוּדים מניסיון העבר, כשהם זוכרים שלכל אחד מן האבות היה בן שסטה מן הדרך, הם דרוכים גם ביחס לעצמם, ומגיעים למסקנה כי יוסף הוא הכבשה השחורה התורנית שנמצאת ביניהם.

הם שוקלים את האפשרות להמיתו, אבל הם נמלכים בדעתם, ובמקום לנקוט צעד כה דרסטי הם מחליטים למכור אותו. הם נוטלים את לבושו המהודר, מתנת יעקב, מטבילים אותו בדם של עיזים ומציגים את הבגד לפני אביהם כאילו נפל בנו האהוב קורבן לחיית טרף. במקביל נמכר יוסף לשיירת ישמעאלים היורדת למצרים, ושם הוא נמכר לעבד והופך להיות מנהל משק בביתו של שר נכבד בשם פוטיפר.

האימפריה המצרית

בנקודה זו עלינו להתוודע למצרַים ולגדולתה באותה עת. מצרים הייתה אחת מבין שתי התרבויות הגדולות בעולם. (האחרת הייתה התרבות המסופוטמית, שתיארנו בפרק השלישי.)

מבחינה גיאוגרפית, הייתה אז מצרים ארץ מדברית ברובה המוחלט, למעט אזור הנילוס, הארוך שבנהרות תבל. אם לא הנילוס, הייתה ארץ זו של מדבריות חול ותו לא. בתקופות הקדומות רק שלושה אחוזים משטחה של מצרים היו ראויים ליישוב ולעיבוד חקלאי.

הודות לגבולותיה הטבעיים הייתה מצרים מבודדת לחלוטין משאר העולם המיושב, ולמעשה כמעט בלתי ניתנת לכיבוש צבאי. (ההיקסוס כבשו אותה פעם אחת, גם האשורים, ולבסוף כבש אותה אלכסנדר מוקדון, מלך מקדוניה. שלוש פעמים בלבד במשך 3,000 שנה.) יתרונה הגיאוגרפי הפך אותה לציוויליזציה היציבה ביותר בכל תולדות ההיסטוריה האנושית, והיא השתנתה אך במעט בתקופה זו. לשם השוואה הבה נחשוב לרגע על השינויים העצומים שעברו על העולם המודרני רק במשך כמה מאות שנים לעומת השינויים המועטים שחלו במצרים במשך שלושת אלפים שנה. מדהים עד כמה יציבה הייתה החברה בארץ זו, כשהדבר נובע בעיקר ממיצובה הגיאוגרפי.

אף על פי שאין ברשותנו תאריכים מדויקים בנוגע לראשיתה של הציוויליזציה המצרית, מקובל לחשוב שהיא החלה בתקופת הברונזה המוקדמת, לפני יותר מ-5,500 שנה. מצרים הייתה ציוויליזציה מתוחכמת ביותר, די להתבונן בפלאי ההנדסה המתגלים לנו בפירמידות. הפירמידה הגדולה של חופו, הידועה כ"חפוס", היא גם הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם: שטחה משתרע על יותר מ-52 דונם, גובהה 150 מטרים; חמישה מיליון טון של אבנים שימשו לבניינה, ובנו אותה אנשים שלא עמדו לרשותם שום אמצעים מינימליים, אפילו לא כלי ברזל. במשך 4,000 שנה ויותר היא הייתה המבנה הגבוה ביותר בעולם העשוי ידי אדם.

גם עם כל חידושי הטכנולוגיה המודרנית, יהיה קשה לשכפל כיום מפעל דומה. אין לנו שום מושג כיצד הצליחו המצרים לבצע פרויקט אדיר שכזה. ברור שהיו ברשותם טכניקות משוכללות של חיתוך אבנים וידע הנדסי מתוחכם, שאִפשרו להם להעתיק ממקומם את מטילי הסלע העצומים הללו. היו ברשותם גלגלות, מנופים וכוח עבודה אנושי בלתי מוגבל. הזמן שארך לבנות את חפוס מוערך בכשלושים שנה, וכוח האדם הנדרש לשם כך משוער בכמאה אלף פועלים. 

מדוע לבזבז כל כך הרבה אנרגיה כדי לבנות קבר? התשובה היא שהמצרים היו חברה אינטליגנטית ומתוחכמת מאוד. לא רק מבחינה הנדסית, אלא גם מבחינה רוחנית. הייתה זו רוחניות אפלה אומנם, אך אי אפשר לפטור אותה כלאחר יד. נושא המוות העסיק אותם מאוד, וזאת הסיבה שהם שכללו כל כך את אומנות החניטה. ספר הדת העיקרי שלהם מכוּנה "ספר המתים". ללא ספק, ספר מחיה מאוד לקריאה...

הם האמינו שפרעה היה אל חי בעל כוח בלתי מוגבל, וכי מצבו של פרעה לאחר המוות ישפיע על שגשוגה של מצרים כולה. עתידה של מצרים היה תלוי בכניסתו של פרעה לעולם הבא. וזו הסיבה שטרחו לבנות עבורו קבר משוכלל ומהונדס, וזו הסיבה שהיה צריך להעניק לו את המתנות הנכונות בדרכו האחרונה. היה חיוני לוודא כי הוא יגיע לחיים שלאחר המוות בצורה הנכונה, שאם לא כן, יהיה מצבם של המצרים בכי רע. זאת הסיבה שבניית הקברים עבור הפרעונים, קברים החורגים מגדר הרגיל, הפכה לפרויקט לאומי עבור כל העם המצרי.

מאחר שהתרבות המצרית המתוחכמת הייתה אלילית, מובן מאליו שהיא הייתה אנטיתזה ליהדות מכל היבט אפשרי. במצרים העתיקה סגדו לאלפיים אלים שונים, מהם בעלי ראש של סוס יאור, בז או תנין. הייתה זו אומנם תרבות דתית ורוחנית מאוד אך אלילית עד היסוד. עלינו לעשות עם המצרים צדק היסטורי, ואסור לנו לזלזל בהם. הם לא היו פרימיטיבים ולא טיפשים, הם הבינו מהו כוח רוחני, והיו אנשים מתוחכמים ביותר, אשר האמינו באמת בכוח הדת האלילית.

זו נקודה חשובה מאוד על אודות התרבויות העתיקות. אנו נוטים לעיתים להיות בעלי יהירות מודרנית, ולהתייחס לתרבויות העבר כפחות מתוחכמות מאיתנו, ואולי אף פרימיטיביות. בצדק לכאורה, הרי לנו יש מדע וטכנולוגיה מודרנית. ומה היה להם לפני אלפי שנים? אולם התשובה היא שהיה להם המון. הידע של תרבויות העבר בהנדסה, במתמטיקה, באסטרונומיה, ברפואה ועוד היה לעיתים קרובות מרשים ביותר. מבחינה רוחנית, השוני קיצוני עוד יותר. המסורת היהודית והארכיאולוגיה מוכיחות שתיהן כי התרבויות העתיקות היו מחוברות מבחינה רוחנית הרבה יותר מתרבויות ההווה. לפני אלפי שנים היו האנשים מחוברים באופן פנימי לכוחות רוחניים אליליים, דמיוניים וכוזבים אך גם לכאלו שהיו אמיתיים וטהורים. כיום איבד העולם המודרני כמעט לחלוטין את הקשר והקשב הללו. פער שיכול להסביר מדוע השקיעו תרבויות העבר כה הרבה בדת ובבנייה דתית, ומדוע עבודת האלילים כפי שהיא מצטיירת בתנ"ך הייתה כה מושכת.

מלבד היותה מקום של אלילות הייתה מצרים גם מקום של רִיק מוסרי – מקום מופקר ביותר מבחינה אתית. לכן השלכת יוסף לתוך סביבה שכזאת הייתה בשורה רעה, רעה מאוד.

עבד שמטפס לראש הסולם

יוסף מנותק מההשפעות הדתיות של משפחתו ומן החינוך שספג מגיל צעיר. הוא נמכר לעבד כשהיה בסך הכול בן 17 עם מעלה משמעותית שהופכת לחיסרון גדול עבור מי שנאלץ לחיות בחברה מופקרת: הוא גבר יפה תואר. זאת הסיבה שאשתו של אדונו, הגברת הראשונה לבית פוטיפר, נמשכת אליו מאוד.

מלבד חיסרון זה משחקים נתונים רבים דווקא לידיו של יוסף – הוא פיקח מאוד, נמרץ, והוא מטפס ממצבו כעבד נחות עד למשרת מנהל משק ביתו של פוטיפר. אם נתבונן לרגע, זהו גם דפוס הפעולה הקלאסי של היהודי בגולה, החוזר על עצמו שוב ושוב לאורך אלפי שנים: הוא מגיע מרוּשש לארץ זרה, נאלץ להתמודד עם מצב גרוע, עובד קשה, ועולה לגדולה במהירות.

אשת פוטיפר מתעקשת בחיזוריה אחר יוסף ואינה מרפה גם כשהוא מסרב. בסופו של דבר היא בוחרת לעצמה זמן כשכל בני הבית יוצאים להשתתף בטקס לאומי, והיא מנסה לפתות את יוסף. הוא נמלט, והיא זועפת וצורחת בכל כוחה: "אונס."

השר פוטיפר חוזר הביתה. הוא יודע היטב עם מי יש לו עסק, וברור שהוא אינו מאמין לאשתו. אם אכן הוא היה מאמין לה, היה יוסף מוּצא להורג באופן מיידי. אך כדי לפייס את אשתו, משליך פוטיפר את יוסף לכלא.

אנו מוצאים אפוא את יוסף, שכבר הגיע למשרת מנהל הבית, שוב בתחתית. אנו חוזים שוב מראש בדפוס היהודי בגולה: הוא מגיע לארץ זרה, מתחיל מן התחתית, עולה לגדולה, ואז מושלך שוב לתחתית. היהודי אינו נשבר ומתחיל שוב בנקודה שבה הוא נמצא, והפעם ממקום אחר. 

יוסף יושב בכלא, והוא מטפס במהירות לתפקיד ראש האסירים. הוא מתמנה למשרת מנהל המוסד כולו. שוב, דפוס הפעולה הידוע. אף בכלא אי אפשר לבלום את היהודי. וכאן הוא מקבל לידיו שני אסירי צווארון לבן: שר המשקים של פרעה והאופה שלו. שניהם העליבו את המלך, והושלכו במקרה לתאו של יוסף. שניהם גם חולמים חלום. 

כבר התוודענו לכישרונו של יוסף כמומחה בפתרון חלומות, והוא פותר להם את חלומותיהם. לשר המשקים הוא בישר שפרעה עתיד להשיבו על כנו, ולאופה הוא צופה שפרעה יערוף את ראשו. בתוך שלושה ימים הנבואה מתגשמת.

כאשר עזב שר המשקים את בית הסוהר, ביקש ממנו יוסף לעשות עימו חסד ולספר לפרעה על אודותיו בתקווה שאולי ישוחרר. אך שר המשקים שכח מהר מאוד את הסיפור. יוסף נאלץ לשבת בבית הכלא למשך שנתיים נוספות.

אפילו פרט קטן זה מגלה לנו רמז לעתיד. במשך ההיסטוריה מעטים היו הלא יהודים שעליהם היה יכול העם היהודי לסמוך בקבלת עזרה. מעטים הם חסידי אומות העולם, העוזרים ליהודים בעת צרה.

חלום ומציאות

מה שקורה לאחר שנתיים הוא תפנית אדירה של המציאות. פרעה חולם חלומות המפריעים את מנוחתו: שבע פרות מלאות בשר עולות מן הנילוס ונבלעות בפי שבע פרות רזות, ושבע שיבולי חיטה דשנות נבלעות בידי שבע שיבולים כחושות. החלומות מטרידים אותו מאוד. ואם שנתו של פרעה, "הא-ל החי על פני האדמה", נודדת, אף אחד במצרים אינו יכול לישון. פרעה מעיר משנתם את כל המכשפים, מגידי העתידות והחוזים בכוכבים ודורש הסבר. אבל אף אחד מהם אינו מעניק הסבר המניח את דעתו של פרעה. אז מדבר לראשונה שר המשקים על יוסף: "וְשָׁם אִתָּנוּ [בְּבֵית הַסֹּהַר] נַעַר עִבְרִי [...] וְיִפְתֹּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ."

זוהי, אגב, הדוגמה הבולטת לסיפור ההצלחה היהודי במשך הדורות. מוציאים את יוסף מבית הסוהר, רוחצים אותו, מגלחים אותו, ומביאים אותו לפני פרעה. כאשר הוא שומע את החלומות, אומר יוסף לפרעה: "הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת, שָׂבַע גָּדוֹל [...] ושׁבע שׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן."

"מה עליי לעשות?" שואל פרעה, ויוסף עונה: "וִיקַבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת [...] וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶין בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם." אומר לו פרעה: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי [הַשַּׂר הָאַחְרָאִי], וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק דָּבָר." יוסף, שחשב על כך, יבצע את הדבר.

כך הופך יוסף בגיל שלושים למשנה למלך - האדם החזק ביותר בניהול התשתית הארגונית של הממלכה המצרית, האימפריה החזקה ביותר באותה עת. זה מה שמכוּנה "קידום" – ממעמד של אסיר למשׂרת משנה למלך. 

גם כאן אנו רואים דפוסים חשובים לקראת העתיד. במשך ההיסטוריה, כאשר עולים היהודים, העלייה יכולה להיות דרמטית ביותר. והמצב שבו הם מוצאים את עצמם, לטוב ולרע, יכול להשתנות כהרף עין.

יוסף נושא לאישה את אסנת, הבת המאומצת של פוטיפר, ולזוג נולדים שני בנים, מנשה ואפרים. עד ימינו אלו נוהגים היהודים לברך את בניהם מדי שבוע בליל שבת שיזכו להיות כמו אפרים ומנשה. זאת לעומת הבנות, המקבלות ברכה שתהיינה כמו שרה, רבקה רחל ולאה, אימהות האומה. היה אפשר לחשוב שמתאים יותר שהבנים יבורכו להיות כאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. מדוע במקום זאת מברכים אותם "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"? ראשית, שלא כמו כל זוגות האחים שקדמו להם בתורה – קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו – אפרים ומנשה אהבו זה את זה ולא קינאו איש בהצלחת רעהו. במסענו לאורך ההיסטוריה היהודית נראה כי שנאת חינם, שנאה בלי סיבה של יהודי כלפי אחיו, היא חולשה משמעותית בקרב העם היהודי. לצערנו שנאה זו היא מהכוחות המניעים מאחורי חוסר האחדות בקרב עם ישראל עד היום. זהו פגם שרדף את העם היהודי במשך ההיסטוריה. יסודותיו מושרשים ביריבות ובקנאה המכות שוב ושוב את העם היהודי. אפרים ומנשה הם דוגמה לאהבה ללא תנאי, הדרושה לאחדות העם היהודי ולהצלחתו.

ויש דבר נוסף שעלינו ללמוד מבני יוסף: במשך ההיסטוריה היו היהודים עשירים ועניים, בני חורין ועבדים, נסבלים ונרדפים. ברור כי קל יותר להישאר נאמן לזהות היהודית בעיתות צרה. המתבוללים אינם היהודים העניים והנרדפים, אלא אלו הנהנים מחיי רווחה ונוחות, היהודים המקובלים. מבחינה מספרית, יותר יהודים נעלמו מן העם לאורך ההיסטוריה מחמת התבוללות מאשר מחמת רדיפות. זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית – כיצד להישאר ולשמור את הזהות היהודית בעיתות שפע. לאפרים ולמנשה היה את הכוח הפנימי הנחוץ להמשכיות היהודית. שני ילדים אלו, הגדלים כבני המשנה למלך, היו מועדים לצמוח כבני תשחורת מצרים מפונקים ומתבוללים לגמרי. למרות זאת ברור כי הם גדלים כנגד כל הסיכויים, נאמנים לחלוטין לעמם ולשליחותם, וכל זאת בסביבה מפנקת חומרית ועוינת תרבותית.

עכשיו, כאשר יוסף הוא המשנה למלך, הוכנה הבמה להתגשמות חלומותיו המוקדמים. החלומות שבהם ראה את אחיו משתחווים לפניו. וזה אכן מה שעתיד להתרחש.