אז למה צמים כשנפרצת חומה?

ביום שלישי השבוע צוין בלוח השנה היהודי יום י"ז בתמוז, היום ה-17 בחודש תמוז, שבו לפי המסורת, נפרצו חומות ירושלים על ידי הבבלים בחורבן בית ראשון. יום זה הוא אקורד הפתיחה של שלשה שבועות של אבל, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב – מפריצת חומות ירושלים ועד חורבן הבית. בלוח השנה היהודי מכונה תקופה זו בפשטות "שלשת השבועות", ונוהגים שלא לערוך במהלכה חתונות (ומסיבות בכלל), רבים נמנעים גם משמיעת מוזיקה ולא מסתפרים ולא מתגלחים.

בשנים כתיקונם, רבים בחברה הישראלית כמעט ואינם מודעים לקיומו של התאריך העברי י"ז בתמוז. השבוע,  מסיבות מובנות, הפך שיר קטן שחיבר בין י"ז בתמוז ל-7.10 לויראלי, והציף לתודעה הישראלית את קיומו של היום.

שיר זה שיחק על הקשר המספרי בין התאריך י"ז בחודש, ל-7.10. י"ז הוא התעתיק העברי של המספר שבע-עשרה, לפי העיקרון שאותיות עבריות יכולות לייצג מספרים (כמו בגימטריה). הערך המספרי של האות יו"ד הוא 10 (זו האות העשירית באל"ף בי"ת). בהתאמה, הערך המספרי של האות השביעית באל"ף בי"ת העברי, זי"ן, הוא 7. וכך היום ה-17 לחודש הוא י"ז. אולם, גם הצירוף 7.10 יכול להיות מוצג בתור י.ז.

מחברת השיר הקצר, תהילה סיאני, הציבה בכותרת קשר זה באותיות גדולות ומובלטות – י"ז / 7.10 – וכתבה:

אף אחד לא צריך

להסביר השנה

למה צמים

כשנפרצת

חומה

השיר, כאמור, תפס חזק ברשתות החברתיות, לכל הפחות במעגלים שאני מסתובב בהם, והתפשט, כמאמר הפתגם, כאש בשדה קוצים.

מה אומר השיר ומדוע הוא תפס כל כך? לכאורה, השיר לא אומר דבר מעבר לעצם ההדהוד ההיסטורי של המאורעות שפקדו אותנו בשנה האחרונה. העובדה שהשיר הסתום הזה נעשה ויראלי, אומרת שהזיכרון הזה מכה אצלנו חזק. הוא פורט על מיתר הזיכרונות הקמאיים שהתחיל לרטוט בקרבנו בשנה האחרונה, מספר לנו על רדיפות עתיקות, שנאות ישנות, גדודים המתגודדים שוב ושוב סביב החומה האטומה והמסתורית ששמה "יהודים" ומנסים לפרוץ בה פרצות. אז פרצו – היום עדיין פורצים. גם בחנוכה פרצו פרצות בחומת ההיכל. גם בליל הבדולח ניפצו שמשות. גם בבארי ובנחל עוז הסתובב האויב בחוץ, מחוץ לממ"ד הנעול, ניסה לפרוץ, לחלל, להבקיע, להרוס.

אנו שומעים שוב את הגונג העמוק מתופי ההיסטוריה, את הד מאורעות העבר. והדבר האירוני ביותר, שהשיר אומר ש"אף אחד לא צריך להסביר למה צמים", אך מעלה בעצם את התמיהה הבלתי מוסברת שעומדת בלב האירוע: למה נפרצת חומה? אף אחד לא יכול להסביר. מדוע כל איזו תקופה מתרחש איזה פוגרום ונפרצת איזו חומה? האם על זה אנחנו צמים? על המצב הלא מובן שלנו?   

 בניגוד לדברי המשוררת, חכמי ישראל חשבו שכן צריך להסביר למה צמים. הצום בפרט, והאבלות של שלשת השבועות בכלל, אינם דברים מובנים מאליהם. הם זמנים שבהם אנו אומרים לעשות תשובה ולשאול "למה?" – למה נפרצה החומה? למה קרה לנו מה שקרה לנו?

בתחילת פרק ה' של הלכות תעניות ב"משנה תורה", המפעל ההלכתי המונומנטלי של הרמב"ם, נכתב כך:

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.

הרמב"ם רואה צורך להסביר מדוע מתענים. וההסבר שהוא נותן אינו "כי אנחנו מבואסים ורע לנו", או "כל הזמן רודפים אותנו בלי שאנו מבינים למה וכבר אין חשק לחיות". אדרבא, הסיבה של הצום היא כדי לשאול: "למה?" – "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה". המשמעות של "תשובה" כאן היא תיקון דרך, התבוננות במה "שגרם להם ולנו אותן הצרות" וזאת על מנת "שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".    

גישה זו מוצגת למעשה כבר בדברי הנביאים. בנבואה יפיפיה של ירמיהו, מתוארת אבלותו על החורבן במילים עוצמתיות: "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ". ירמיהו מתאבל על החורבן. אולם האבלות שלו אינה מסתכמת בהתבוססות בייאוש ועצב. היא מביאה אותו מיד לשאלה: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר". הוא פונה אל החכמים ואל הנביאים, ואומר: תסבירו לי מדוע? למה קרה לנו מה שקרה?

 וכיוון שהוא שואל, הוא גם מקבל תשובה: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם". הסיבה שקרה מה שקרה הוא שבני ישראל לא הקשיבו. הם הלכו אחרי ההרגלים שלהם, אחרי מה שהם למדו מאבותם, ואטמו את העינים שלהם מלקרוא את הכתובת על הקיר, ואת האוזנים שלהם מקול פעמוני האזעקה.

האבלות והצום, כך לימדונו רבותינו, אינם משהו ש"אף אחד לא צריך להסביר". אדרבא, התכלית המרכזית שלהם היא לשאול, להקשיב, להתבונן, לעשות רפלקסיה פנימית כדי להבין היכן טעינו ומה עשינו לא נכון ואיך יכול להיות שכשלנו כך.

שלשת השבועות הם כאמור התקופה שבין פריצת חומת ירושלים לנפילת בית המקדש הראשון בידי הבבלים. אנו מייחדים שלשת שבועות אלו לאבלות מתוך הבנה שאם היינו מתעשתים לאחר הנפילה הראשונה – פריצת החומה, אולי היינו מצליחים למנוע את החורבן המוחלט – חורבן הבית. פריצת החומה היא אירוע טרגי, אבל מה שיהיה טרגי יותר הוא אם לא נדע לעצור, לעזוב את ההרגלים שלנו, את הדברים הרעים שהובילו אותנו לפריצת החומה, כדי למנוע את חורבן הבית.

התקופה שבה אנו נמצאים בה מאז השבעה באוקטובר היא "שלשת השבועות" ארוכים. החומה נפרצה, ועתה מונחת לפתחנו ההזדמנות לקחת את האבלות על פריצת החומה למקום חיובי, לתשובה, לתיקון ולגאולה.