אנחנו רוצים להתחתן לפי המסורת היהודית – אבל בשום אופן לא ברבנות!

שאלה:

אני והחברה שלי עומדים להתחתן בקרוב, מעוניינים בחתונה כפי המסורת היהודית, אבל בשום פנים ואופן לא ברבנות, עקרונית. כל הרעיון הזה של חוק הנישואין והגירושין במדינה, שהנושא כולו נתון בידי הרבנות, מקומם אותנו. למה אין בזה בחירה חופשית? למה שלא כל אחד יבחר אם ואיך הוא רוצה להתחתן או להתגרש, כמו בכל מדינה מודרנית? אנחנו באמת רוצים להבין את ההיגיון שבדבר: למה אין מסלולים שונים של נישואין, כל אחד כפי רצונו?

תשובה:

בשבת האחרונה מלאו בדיוק 90 שנה למותו של המשורר חיים נחמן ביאליק. כמה אנשים קשורים עדיין לשירה ולכל הדברים שהוא עסק בהם? מעטים מאד. ולמרות זאת, לכל מי שתגיד 'ביאליק', יהיה איזשהו מושג מיהו, תקפוץ לו לראש איזו שורה מהבגרות בספרות. אחד יאהב אותו, אחד יכעס עליו, ולשלישי זה רק יזכיר שם של רחוב, אבל למעשה האדם הזה קיים כאן גם אחרי 90 שנה. ביאליק לא היה אדם דתי, הוא לא שמר שבת, גם אם הוא ראה בזה חולשה אישית ולא דרך חיים. ומנגד: הוא היה מאד קיצוני ביחסו למי שחילל שבת בפרהסיה, ברשות הרבים שמחוץ לביתו הפרטי. הוא דימה אותו לאדם שמבקר במוזיאון עם יצירות אמנות עתיקות, יקרות ונדירות ביותר, ועם קצה הסיגריה שלו הוא שורף רק את העין של הדמות שבתמונה על הקיר... אבל למה? מה איכפת לך, ביאליק, איך אני חי כאן במדינה? הוא טען שזה חוסר רגישות משווע, ושהמדינה שתקום תצטרך להיראות יהודית ע"פ המסורת כי אחרת, במה אנחנו מדינה יהודית? היום האמירות שלו היו נתפסות כמקוממות: את הדתיים, בגלל שאינם רואים הבדל גדול בין חילול שבת של אדם בביתו לבין חילול שבת ברשות הרבים, שניהם פסולים בעיניהם. ואת אלה שאינם דתיים, בגלל שלילת זכויות הפרט.

אבל לא רק האמירות של ביאליק מקוממות. גם של בן גוריון, שהוא זה שחקק את חוק הנישואין והגירושין על פי ההלכה במדינת ישראל. ההלכה לא הייתה כל כך יקרה בעיניו, אבל העם היהודי היה יקר בעיניו. הפחד הגדול שלו היה שיהיו כאן שני עמים, ולמען המשך קיומו של העם היהודי, הוא הסכים להקריב מזכויות הפרט למען ערך הכלל של קיום העם.

גם בצה"ל כולו הנהיג בן גוריון מטבחים כשרים, למרות שבזמן ההוא לא היה רוב לחיילים שומרי כשרות. אז מדוע היה הרוב צריך להתגמש למען המיעוט? למה תמיד הצד הלא דתי צריך לוותר לצד הדתי? על כך הוא ענה שאחרת יהיו שני צה"ל, ואז - שני עם ישראל, כלומר – זה יהיה סוף העם היהודי. מזה הוא פחד פחד מות. הוא טען שבמקום לחלק את צה"ל לשניים, צד אחד יתגמש. איזה צד? זה שיכול, מעשית. אדם דתי לא יכול לאכול לא כשר, ואילו אדם לא דתי יכול לאכול גם כשר. לכן יצטרך זה שאינו דתי לוותר, גם אם הוא חשב שזה לא צודק.

עכשיו קצת ידע הלכתי, לא חשוב מה דעתנו בנושא, עובדות בלבד: אישה שהתחתנה בנישואין הלכתיים, ונניח שהתגרשה בגירושין אזרחיים בלבד, או רק בפרידה, ונישאה לאחר, ילדיה מהאחר יהיו ממזרים. כלומר, יהיו פסולי חיתון, לפי עמדת ההלכה. איך יוכלו לעקוב אחרי מה שאין לו רישום? לא יוכלו! ולכן, ציבור שלם יימנע מלהתחתן עם ציבור אחר, ולא חשוב אם הוא חזר בתשובה, חזר בשאלה, מסורתי, דתי, "חילוני", או כל הגדרה שהיא, כי הממזרות היא הגדרה בלתי הפיכה. ומחשש שלא יתחתנו אלו באלו, לא ירצו ללמוד באותה אוניברסיטה, לשרת באותו צבא, אולי אפילו לעבוד באותם מקומות עבודה. תוקם חומת ברזל בין הציבורים. תהיה כאן אנדרלמוסיה. בן גוריון, שלא חשב שההלכה מתאימה לימינו, רצה להפקיד את דיני המשפחה רק בידי גוף שיקפיד על ההלכה, לא בגלל ערכי ההלכה אלא בגלל ערך אחדות העם.

בדור שלנו זה נעשה קשה, משום שאנחנו מודעים מאד לזכויות הפרט, ופחות חושבים בצורה רחבה על ההשלכות הרחבות, על העתיד, על הכלל. מאז ה7/10, שמחת תורה, חזרו וניעורו התובנות של האחריות הלאומית. מאות הקריבו את חייהם הפרטיים על מזבח הגנת האומה, משפט שנראה כשייך לעבר. כידוע, מאות אלפים התגייסו בכל דרך שהיא לסייע למאמץ הלאומי, על חשבון רווחתם, עסקיהם, חייהם ועקרונותיהם.

אני מכיר זוג שהאמין לגמרי במה שאתם מאמינים, והתקומם בצורה בוטה יותר כנגד המערכת הזאת. היא דתייה לשעבר, לוהטת אש כנגד הרבנים. הם קבעו חתונה ל17/10, חתונה הכי אזרחית שאפשר, והצליחו לבסוף לקיים אותה עם קהל מצומצם, בדיוק לפני שגייסו אותו לתמרון הקרקעי. החתונה נערכה על ידי רב, ברישום רבנות מלא. שאלתי אותם: 'מדוע שיניתם דעתכם? איפה העקרונות?' היא השיבה תשובה מאד לא אופיינית לה: ''כל המדינה מגויסת יחד, קרובים שלי ושכנים דתיים שלנו כל כך עזרו לנו בארגון החתונה בתוך מצב בלתי אפשרי, עד שהרגשנו שההתעקשות שלנו לא במקום. החלטנו ששווה להקריב משהו למען האחדות הזאת. מצאנו רב ממש נחמד שהסכים לחתן אותנו ברגע האחרון. הוא עשה את כל הרישום, עזר להתגבר על כל המכשולים. החתונה הייתה הדבר המרגש ביותר בחיי, ולא רק בגלל שאני הייתי הכלה, הרבה אורחים אמרו דברים דומים''.