מה עומד מאחורי הערצתם של רבים מהאמריקאים למדינת ישראל?

קבלת הפנים הנלהבת לה זכה ראש ממשלת ישראל בנאומו בפני שני בתי הקונגרס בשבוע שעבר הזכירה לנו כי לצד השנאה העזה שמופנית כלפי העם היהודי מצד שונאיהם, אנו זוכים גם להערצה יוצאת דופן. מדינת ישראל היא מודל להערצה ומקור השראה עבור הציבור האמריקאי. מחיאות הכפים הכה נלהבות, מדמוקרטים ורפובליקנים כאחד, העידו שלמרות מה שמספרים בתקשורת, הציבור האמריקאי עדיין אתנו, ולכל הפחות - נבחריו.  אכן, יש היגיון בכך ששונאי ישראל בכל אתר שורפים גם דגלי אמריקה. אף אומה ולשון לא זכו ליחס כה מיוחד מהעם האמריקאי כמו העם היהודי.

וכמו שראוי לשאול, מדוע אנטישמיות היא תופעה ייחודית שמפלה את ישראל מכל העמים בשנאה המופנית כלפינו, ראוי גם לשאול, מה גורם לכך שרואים בנו מקור השראה ומושא להערצה. שאלה אחרונה זו חשובה עבורנו, הישראלים, הרבה יותר מהשאלה הראשונה. לא זו בלבד, אלא שדומני כי אחת הבעיות המרכזיות של ההסברה הישראלית היא שאנו מתמקדים הרבה יותר בתופעה הראשונה – השנאה המופנית כלפינו, מאשר בתופעה השניה – ההערצה אלינו בעולם.

הגישה הרווחת בהסברה הישראלית היא להתמקד בנרדפות שלנו, כביכול סיבת הקיום של ישראל היא להגן על עצמנו מפני אנטישמיות. האתר החשוב ביותר, שאליו לוקחת מדינת ישראל את המשלחות הדיפלומטיות שמבקרות בה, הוא "יד ושם". לפני הכותל, לפני מצדה, ודאי וודאי לפני מערת המכפלה – המקדש הישראלי, כביכול, הוא "יד ושם".

ואכן, האירוע שאסף אליו את המשלחת הבינלאומית המרשימה ביותר בתולדות המדינה היה כנראה "פורום השואה העולמי החמישי", שהתקיים בינואר 2020 בירושלים. קשה לדמיין זאת בעולם של ימינו, אבל באותו אירוע השתתפו נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לצד נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי. היו שם גם ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים האמריקאי, לצד סגן נשיא ארה"ב דאז, מייק פנס; נשיא צרפת, עמנואל מקרון; הנסיך צ'ראלס מבריטינה (שבינתים ירש את כס המלוכה) ומנהיגי איטליה, אוסטריה, שוודיה ומדינות נוספות. רק לפני 4 שנים... העולם היה נראה אחרת אז וגם מדינת ישראל.

הנרטיב העומד מאחורי הפיכת "יד ושם" למקדש הלא-רשמי של מדינת ישראל הוא הרעיון שההצדקה המרכזית לקיומנו היא השואה. לפי גישה זו, הלגיטימציה האולטימטיבית של ישראל היא "לעולם לא-עוד". זהו הכרטיס שמחייב את מדינות המערב להעניק לנו תמיכה, ומצדיק את אחיזתנו בארץ. דמם של ששת המיליונים שנטבחו בשואה.

באותה פסגה בינלאומית שנערכה ב"יד ושם", התחייבו מנהיגי המערב להילחם באנטישמיות. בנאומים נמלצים ומשמימים, נעמדו בזה אחר זה מנהיגי המעצמות ואמרו מילים נוקבות ונחרצות על החובה להילחם בשנאה, באלימות, ברדיפת היהודים, ולהבטיח אחת ולתמיד כי התופעה של שנאת יהודים תחלוף מן העולם.

רק לפני 4 שנים...

למרבה הפלא, קו הגנה זה התמוטט לחלוטין דווקא בעקבות מאורע שלא היה כמוהו מאז השואה – מתקפת השביעי באוקטובר. בשנת 2024, גל אנטישמיות שלא היה כמוהו מאז השואה שוטף את העולם המערבי כולו. מה עושה עמנואל מקרון כדי למנוע זאת? מגנה את ישראל כמובן. ומה עושה ננסי פלוסי? מגנה את ישראל. על פוטין אין מה לדבר, אך אפילו מי שהפך לנער הפוסטר של המערב, זלנסקי של אוקראינה, שהוא עצמו נצר לניצולי שואה, הצטרף לאופנה זו. אוקראינה, שהסתובבה לקבץ נדבות בכל רחבי המערב בשנתיים האחרונות, הפכה לפתע לפילנתרופית הדואגת לילדי עזה. היא שולחת להם כעת סיוע הומניטרי, להציל אותם מידי הכובש הישראלי האכזר...

בקיצור, אם חשבנו כי זיכרון השואה ייטה לנו חסד מן המערב, הגיעה המלחמה האחרונה וניפצה אשליה זו.

ואולי, אם ההסברה שלנו לא הייתה מתמקדת בלקושש רגשות חמלה ורחמים, אלא במחיאות הכפיים שאנו זוכים להם, מצבנו היה נראה אחרת. הסיבה שחברי הקונגרס מחאו לנו כפיים אינה השואה. השואה היא אירוע מעורר רחמים, ואף אחד לא מוחה כפים למישהו שהדבר הטוב ביותר שאפשר לומר עליו הוא עד כמה הוא מסכן ונרדף.

כפי שמראה מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן בספרו, עוצמה, אמונה ודמיון: אמריקה במזרח התיכון, מ1776 ועד ימינו, ההערצה האמריקאית לישראל יושבת על יסודות אחרים לגמרי מאשר השואה. האמריקאים מזהים את ישראל עם ישראל של התנ"ך. היהודים עבורם הם הצאצאים של אברהם יצחק ויעקב, של דוד ושלמה, ושל יהושע וגדעון. שיבת היהודים לארצם והמלחמה שלהם על עצמאותם המדינית ועל חירותם היא עבורם מודל לכל מה שהם מאמינים בו: חירות לאומית המושתתת על אמונה ועוצמה.

ישראל איננה פרויקט הומניטרי

עבור האמריקאים שמעריצים אותנו, הסיפור של מדינת ישראל אינו מתחיל עם האנטישמיות המודרנית. הציונות אינה תנועה שקמה בתגובה לפרעות קישינב ומדינת ישראל אינה התשובה לשואה. הציונות התחילה עם היציאה של אברהם מאור כשדים לארץ כנען, ומדינת ישראל הוקמה בימי שאול ודוד. הטענה של ישראל לריבונות על הארץ יושבת על אדנים אלו. אנו העם ההיסטורי ששב לארצו. וככל שהעמידה שלנו יותר איתנה, ככל שאנו מראים יותר גבורה ויותר אמונה בעצמנו – כך גוברת כלפינו ההערצה.

באופן פרדוקסלי מעט, הנרטיב הקורבני, השואתי, הוא זה שגורם להפניית הגב לישראל, למוסר הכפול כלפיה ולהכלת האנטישמיות. זאת בעוד הנרטיב ההפוך, של גבורה וזקיפות קומה, מביא לתמיכה בישראל. ההיגיון מאחורי זה פשוט: מי שרואה בישראל מדינה שנועדה לקלוט את הפליטים הנרדפים מאירופה, תופס אותה למעשה בתור מעין פרויקט הומניטרי. ישראל אינה באמת מדינה, אלא מעין מחנה גדול של הצלב האדום. מובן אפוא שנדרוש מישראל אמת מידה מוסרית אחרת מזו של שאר העולם. אם כל ההצדקה לקיומך היא הומניטרית, כיצד אפשר להצדיק פגיעה שלך באחר. זכות הקיום של ישראל מותנית בכך שהיא שומרת על קוד מוסרי של אמא תרזה.

אולם, אם עם ישראל הוא ממשיכם של המכבים, של דוד ושלמה, של יהושע ומשה, הרי שהעמידה האיתנה שלו כנגד אלו שמצרים את צעדיו נתפסת בתור מקור השראה לעמים חופשיים בעולם כולו, העומדים על נפשם כנגד כוחות רשע המבקשים לשעבד אותם ולהצר את צעדיהם.

בנאומו הזכיר ראש הממשלה את הדברים שאמר יחיאל לייטר, בהלוויתו של בנו בכורו, משה, שנפל בקרב על עזה.

"אם מדינת ישראל לא הייתה קמה לאחר השואה, התמונה החקוקה בזיכרון הקולקטיבי שלנו הייתה תצלום של אותו ילד יהודי חסר ישע בגטו ורשה כשהוא מחזיק את ידיו באוויר כשרובים נאצים מכוונים אליו. אבל בגלל הולדת ישראל", הוא אמר. אולם, אומץ לבם של חיילים כמו בנו משה, הביאו לכך שהתמונה של ישראל בעולם תהיה שונה. במקום הילד חסר האונים, שהעולם צריך לרחם עליו, ישראל נדמית בעיני אוהביה לאריה.

הסיבה שמוחאים לנו כפיים, אינה העובדה שאנו ממשיכיו של הילד הקטן המרים ידיו מול רובה הנאצי, אלא העובדה שהעם העתיק, שילד קטן זה היה אחד מבניו, הצליח לקום מן העפר ולתבוע מחדש את כבודו האבוד.