למה הוא ממאדים ואני מנוגה? לא היה פשוט יותר שנגיע מאותו כוכב?

כשהבן שלי בוכה אני עוצרת הכל מיד ורצה לחבק אותו. ככה, בלי מילים, אנחנו מתחבקים כמה דקות ארוכות עד שהוא מרגיש מנוחם ופנוי לחזור לשחק, לצחוק ולשיר. בעלי המקסים, לעומת זאת, כשהוא שומע את הבן שלנו בוכה, קודם מסיים בנחת את עיסוקיו הקודמים ואז מתפנה להציע מגוון פתרונות ודרכים ״לנוע״ הלאה מהסיטואציה. ״בוא, עוז״, הוא אומר לו. ״המשחק הזה נשבר אבל הנה משחק אחר שעובד, בוא נשחק איתו. לא צריך לבכות״.

באותו האופן, ככה שנינו ניגשים אחד לשנייה כשאחד מאיתנו עצוב, עצבני או מתוסכל. אני מחפשת דרכים לאפשר שהייה בסיטואציה תוך נחמה וחיבוק והוא מחפש פתרונות ודרכים להתקדם הלאה.

איך זה יכול להיות שאנחנו בנויים באופן כל כך שונה שכל אחד מאיתנו ממש חווה ומפרש את העולם בדרך אחרת לגמרי ובוחר להתמודד איתה בצורה שונה? ולמה זה כל כך מוציא אותי מדעתי??

חלק גדול ממופעי הסטנד-אפ בארץ ובעולם בנוי על ההבדלים האלה בין גברים לנשים. אם לא היינו צוחקים עליהם לפעמים, היינו מוצאים את עצמנו יוצאים מדעתנו בגללם. כי עד כמה שנשאף לשוויוניות בקשר, כמה שנרצה שהאחר יהיה כמוני, לא נוכל לברוח מהעובדה שאנחנו שונים במהותנו ושורשנו. אבל למה זה ככה? ולמה זה כל כך מאתגר?

פעם אחת, אחרי ריב עם בעלי, כזה שגרם לי לתהות ללא הרף למה אנחנו שונים ומה עושים עם ההבדלים האלה, פתחתי ספר שישב על המדף שלי יותר מדי זמן, ״לצאת מהדעת״ מאת הרב יהושע שפירא, וקראתי שם שדווקא הפערים וההבדלים בין בני הזוג הם מעין ״אוצרות שטמונים במקומות מפתיעים״ ועם הסתכלות ועבודה נכונה בתוך הזוגיות, הם אלו שיעצימו את האהבה בין בני הזוג.

״אוקיי, זה בדיעבד, אחרי שגילינו את הפערים בינינו״, חשבתי לעצמי, ״אבל למה מלכתחילה נוצרנו ככה כל כך שונים ולמה השוני הזה כל כך מאתגר לפעמים את הזוגיות?״ אז המשכתי להעמיק והגעתי לספר בראשית.

ספר בראשית מספר על חטא אדם וחווה שאכלו מפרי עץ הדעת לאחר שנאסר עליהם לעשות זאת והנחש פיתה אותם בכל זאת לאכול. בעקבות האכילה מפרי עץ הדעת, נאמר לחווה שתלד בעצב בנים ושתשוקתה לאיש שלה תמשול בה. לאדם נאמר: ״בזעת אפך תאכל לחם״, כלומר, שיצטרך לעבוד קשה לפרנסתו ולפרנסת הבית ותחושת העול והאחריות שבדבר תהיה עליו.

בעקבות העול שהוטל על כל צד, על חווה (ועל כל הנשים שיבואו אחריה) ועל אדם (ועל הגברים שיבואו אחריו), כל אחד גם קיבל מבנה נפש שמתאים לנשיאה בעול הזה. האישה שקיבלה את האחריות להביא חיים לעולם ולהרגיש בעוצמה את הצורך באינטימיות וזוגיות, קיבלה נפש עם מבנה עדין יותר, רגיש יותר, ונטייה גדולה יותר לורבליות. כל אלו ישמשו אותה לבניית הבית שלה. הגבר לעומת זאת, כדי לשאת בעול הפרנסה, פחות ורבלי ויותר פרקטי, רואה את המציאות כתמונה כללית ופחות על פרטיה הקטנים, וגם פחות רגיש.

כמובן, בתוך החלוקה הגסה הזו לשני המינים יש גם את מאפייני האישיות האינדיבידואליים והיחודיים של כל אישה באשר היא וכל גבר באשר הוא. אבל באופן שורשי ומהותי, נשים נוטות להיות רגישות וורבליות יותר אל מול גברים שנוטים להיות פחות רגישים ויותר מעשיים.

להתארח בראש של השני

זה מסביר לי הרבה מדרכי ההתמודדות השונות שלנו. בזמן שאני מעדיפה ״לעשות מקום״ לרגשות שעולים, לחבק ולנחם, הוא מעדיף לחפש פתרונות ולהתקדם. ההבנה הזו הרגיעה אותי קצת שאף אחד לא מתכוון לעשות דווקא או לבטל את דרכו של הצד השני, אלא שכל צד מוכוון למטרה אחרת ועושה את הטוב ביותר שלו כדי להשיג אותה.

בכל זאת, הרגשתי שחסרים לי הכלים כדי לכבד את דרכו של השונה ממני ולא ״לדרוס״ אותה בטענה שהדרך שלי היא הצודקת ורק ככה נכון לנהוג. המשכתי לקרוא בספר שלי ומצאתי שם כמה מילים שמאוד עזרו לי (וכתבתי אותן במילותיי שלי): הפערים בזוגיות לא קיימים כדי שננסה לצמצם אותם או כדי שפשוט נקבל אותם, הם קיימים כדי שנלמד איך לא לאפשר להם להעיב על האהבה והקשר הזוגי ונמנף אותם להגברת האהבה ביננו.

זה הזכיר לי פסוק ממסכת אבות שאומר: ״כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה״. אם אני אוהבת את בעלי רק בתנאי שאנחנו חושבים ופועלים באופן דומה, אז כל פער והבדל שאגלה ביננו מיד ״יסיט״ את האהבה מלבי. מטרת הזוגיות היא לעבוד על ביטול התנאים לאהבה ביננו. אני לומדת לאהוב אותך גם במקומות שאתה שונה ממני, כי אני רוצה לאהוב אותך בלי תנאי (ורוצה, כמובן, להיות אהובה על ידך באותו האופן).

זה מאתגר ללא ספק. מאז שנכנסו הילדים החמודים שלנו לחיינו זה אפילו מאתגר יותר, כי הם מציפים מעל פני הקרקע הרבה הבדלים מהותיים ושורשיים ביני לבין בעלי האהוב. עם זאת, רעיון נוסף בספר החזיר לי את ההתלהבות הראשונית כשרק הכרתי את בעלי והתאהבתי בו עד למעלה מהראש. הרעיון הזה דיבר על כך שפעם, כשהיינו ילדים, היינו אוהבים לדמיין בראשנו איך זה לחיות ולראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר: אולי מישהו מפורסם או סתם מישהו שראיתי באוטובוס. אני זוכרת שהייתי עושה את זה הרבה בתור ילדה, והייתי מתרגשת לדמיין איך יראה יום בחיי בתור בריטני ספירס או בתור מלכת הכיתה. ״עכשיו״, אומר לי הספר שלי, ״יש לך הזדמנות פז לעשות את זה עם האיש שחי איתך. לצאת מעצמך, לבוא סקרנית ונועזת ולראות את העולם דרך עיניו של בעלך הנפלא״.

כשאני מסתכלת על זה ככה, זה באמת מוציא מהדעת  - במובן הטוב ביותר.