אחי נפל במלחמה בעזה, הגעגועים אליו קורעים אותי

שאלה:

"...אחי נפל במלחמה. הגעגועים אליו קורעים אותי. אני בא להגיד לו משהו שרק הוא יבין, בדיחה פנימית שלנו, ואז אני נזכר שהוא בעצם לא. מה לא? אני מריח אותו, קורא את מחשבותיו. אבל זה כבר לא, אין כלום. כל בני המשפחה מדברים עליו כל הזמן במונחים של – שם למעלה, במקום אחר. מה אני יודע? ומה הם יודעים? הם עסוקים מאד בהנצחה שלו. הם חזקים, מרצים עליו בכל מיני מקומות. ובתוכי קול שואל, מחשבה מתגנבת, יסלחו לי כולם: האם אין כל זה כיסוי, כדי לא להודות בהעדר, בסופיות של המוות, כדי לברוח מהאבל ותחושת האובדן? ואולי אני פשוט חלש ושביר יותר מהם?

 מדברים מילים גבוהות של ערכים, של הקרבה למען העם, אומרים שנזכור אותו תמיד. נכון, ייזכרו בו מדי פעם, והעולם יעבור להמשך, כל אחד ילך לדרכו, ואנחנו נשאר להתאבל ולהתגעגע. אבל למי? לכלום? הרי הכל עבר ואיננו, זה רק זיכרון. האם המילה געגוע בכלל קשורה לכאן? אדם מתגעגע לאהובתו שמעבר לים, לילדיו הרחוקים, לחבר שהוא לא ראה זמן רב, למישהו קיים. איך אפשר להתגעגע למה שאינו? המחשבה הזאת אוכלת אותי בכל פעם שהגעגוע מציף אותי עד עמקי לבי. הזיכרון שלו? אבל מה המשמעות שיזכרו אותו? ואם יזכרו אז זה טוב לו? הוא לא מודע לזה, הוא כבר לא. איך אני יוצא מהפלונטר האינסופי הזה? איך אני משתף פעולה בלב שלם עם מעשים של הנצחה שאני מתבקש אליהם?"

תשובה:

 רש"י על התורה (ספר שמות פרק י"ז פסוק ח') מספר: "משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו. וכן (פעם) שניה, וכן שלישית. פגעו (=פגשו) באדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא?" הילד יושב על כתפי אביו, לא רואה את פניו, אבל חש את הווייתו בכל מאודו, מנהל עמו שיח ושיג תמידי. הבן פוגש אדם בדרכו ושואלו: אולי אתה יודע איפה אבא שלי? אולי ראית את אבא? האם אבי באמת קיים? אולי כל השיח עמו הוא דמיון שלי בתוכי, קולות שבוקעים ממני? סביר להניח שהאיש הבא מולו מופתע מאד משאלתו, כשכל מה שהוא רואה מול עיניו זה בן שמלא בהוויית אביו.

כמובן, אין כל השוואה אלא רק לגבי הצורה החיה כל כך שבה אתה מספר על אחיך. מהתיאור העוצמתי של געגועיך אליו נראה שאינך באמת מצליח להאמין שהוא לגמרי איננו, שהוא שייך רק לעבר. מהפלונטר המורכב הזה שתיארת, ניכר שאינך מאמין שהוא לגמרי לא קיים באיזשהו מצב צבירה, ש"נשמתו", "רוחו", "זכרונו", "מהותו הרוחנית", או כל הגדרה שתגדיר, איננה באמת. איך אני יודע? אחרת זה היה אצלך סוף פסוק, ולא היה מנקר בתוכך עם סימן שאלה. אחרת היית מתאבל על עצמך בלבד במשך תקופה, כואב אבל לא מסתבך בזה. פחות חשוב איך בדיוק תגדירו את מה שנותר ממנו, באילו מילים תבחרו להשתמש, ויותר חשוב שאתם לא באמת מתייחסים לזה כאל משהו ששייך לעבר ולא קיים יותר.

הערכים האלה, שכולכם מדברים עליהם, הם מהות, הם דבר קיים. אהבת העם, אהבת המולדת, הצלת חיים, כל אלה אינם פחות אמתיים מאשר כל דבר מוחשי שבחיינו. הרי אחיך האמין בהם ברמה כזו שלמענם הוא הקריב את חייו, אז הוא, לפחות, ראה בהם מהות חזקה יותר מכל דבר אחר בחיים. והקול האחר בתוכך – מה הוא מציע? איך הוא מציע לך לחיות? האם להתעלם? לשכוח כדי לעבור הלאה? ואם כן, האם אתה חושב שתצליח בכך?

זוהי מלחמה פנימית אינסופית. זה לא שתברר את הנקודה הזאת פעם אחת ולתמיד, ותסיים את הבירור לאיזשהו כיוון. זו מורכבות בין המבט החושי למבט הרוחני, זו מורכבות של כוחות בתוכך. לשם מה לדבר במונחים של "חלש", "חזק", "שביר"? מי יודע מה באמת מתרחש בליבו של כל אדם, מהם כוחותיו, מה אופי הקשר שהיה לו לאותו קרוב, ובאיזה מצב נפשי הוא נמצא? טבעי מאד לשאול שאלות, להתמודד עם הגעגוע והשבר בצורות שונות. אתה יכול להרשות לעצמך להשתחרר מהשוואות. טוב שאתה מגדיר בצורה כל כך מדויקת את ספקותיך ורגשותיך.

הגמרא (במסכת סנהדרין דף ו' ובמסכת נידה דף כ', בהקשרים שונים) אומרת משפט חזק ורב משמעות: "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו". כלומר, תיאוריות יש בלי סוף, אבל אדם צריך להתמקד בחוויה שמול עיניו, לא להתכחש למציאות שלה, ולא לחשוש שחווייתו היא בעלת ערך סובייקטיבי בלבד.

אתה מתאר כל כך יפה את הזיכרון החי, אתה חי את אחיך כל כך חזק, זה ממלא אותך במציאות, עד שכל התכחשות לזה איננה טבעית. הגעגועים שלך הם הוויה כה חזקה ושלימה, עד שנראה שאתה צריך להתאמץ יותר כדי להסביר שאין כלום מאשר להתמסר לגעגועים, לדבר אל אחיך כאל הוויה קיימת, באיזושהי דרך. תרשה לעצמך להקל מעליך את המשא. שמור על הקשר החי הזה עם אחיך, השאר אותו בחייך באותה רמת חיות כפי שהוא כעת. אולי תועיל לך אמירה של אחד מגדולי תנועת החסידות בעת האחרונה (מחבר ספר "נתיבות שלום" מסלונים, בעל פה): 'המסקנה שאין כלום לא תפתור את ספקותיך יותר מאשר המסקנה ההפוכה, משום שאין בה פחות ספקות מאשר בזו'.

הכרתי מישהו שהיה חי בעולם בקצב ובעוצמות עשיה נדירות, עם נתינה אינסופית. היו לו כוחות פיזיים ורוחניים קיצוניים, וסביבתו לא הבינה מנין הכוחות הללו. פעם שאלו אותו על כך, והוא השיב שהוא נולד עם אח תאום, והאח הזה נפטר בגיל צעיר, ומאז הוא חי חיים כפולים: גם את חייו שלו וגם את חיי אחיו התאום... הוא החיה את המשפחה השבורה בכל השנים אחרי מות אחיו. [רק כאשר הוא נפל על הגנת הארץ, המשפחה התפרקה, לצערנו].

ורמז קטן לכיוון החיובי: המשוררת זלדה יצרה מהגעגועים עצמם כוח, בראה מהם עולמות. כל היצירה הגדולה שלה היא פירות מתוקים שהיא הצליחה להוציא מתוך השבר והגעגוע. "הלומת געגועים לקרבת נפש בלי פניות" זה ביטוי נפלא שלה ביחס לגעגוע לאח (שירי זלדה עמוד 176), למשל.