בכל מפגש איתה אני שומעת כמה המדינה דפוקה, ולמה צריך לברוח מהארץ

״בקצב הזה גם לא תהיה לנו מדינה...״ אמרה לי חברה בערך חודשיים לאחר השביעי לעשירי. הרגשתי שהמילים שלה פוצעות לי את הנפש שגם ככה נחבלה מכל מה שנחשפתי אליו בעקבות המלחמה, אבל בחרתי לשפוט אותה לכף זכות. היא עוברת הרבה, חשבתי לעצמי. היא לא התכוונה לזה באמת.

כמה שבועות לאחר מכן נפגשנו שוב, אני ומשפחתי, היא ומשפחתה. ״מבחינתי לעזוב את הארץ כמה שיותר מהר. איך כתוב בתורה? ׳זוהי ארץ אוכלת יושביה׳? ממש ככה!״ היא עשתה את זה שוב, הפעם ליד הילדים שלנו. בכל זאת נשמתי עמוק ולא אמרתי כלום עד ששוב, כמה שבועות לאחר מכן, היה לנו עוד מפגש שבו שוב נשמעו מילים שליליות על החיים כאן, על המדינה, על הממשלה, ובעיקר על כמה שלא יהיה כאן טוב, אף פעם.

אני מצטערת. זה לא בשבילי. אמרתי לעצמי, לא לה, ופשוט התרחקתי ממנה.

אני אוהבת אותה מאוד, היא בחורה טובה עם תכונות מקסימות והיא עמדה לעזרתי בהרבה אתגרים. אבל אני לא יכולה להמשיך להגן על עצמי מהמילים החותכות והשליליות שלה. יש מצבים בחיים שאני בוחרת ״להעביר חברים מגירה״, ככה אני קוראת לזה. אני לא נפרדת מחברה... אבל אם יש תקופה שהיא נמצאת במגירת ה״כלבו״ שלי (מגירה שהחברים בה מדברים על הכל ועושים הכל ביחד), בתקופה הזו, כנראה שהיא מתאימה יותר להיות במגירה אחרת, קצת יותר רחוקה, פחות מסוכנת לנפש ולתודעה שלי (שגם ככה במצב קצת מעורער כרגע). היא עדיין קיימת בלב שלי, אני אוהבת אותה, אבל אני חייבת לגונן על עצמי מפני הדיבור השלילי שלה, אז היא עוברת מגירה לעת עתה.

בפרשת השבוע, פרשת מטות, יש פסוק שאני מאוד אוהבת ואני מזכירה אותו לעצמי מדי פעם כמעין מצפן בחיי: ״לא יחל אדם דברו״. כמה חשוב שלא נהפוך את הדיבורים שלנו לחול. אדם נקרא אדם מלשון ״אדמה לעליון״ הוא דומה לבוראו, העליון ממנו, ויש לו תכונות עליונות כמו שלו. אחת התכונות החשובות שניתנו לו, בשונה מחיה או בהמה, היא דיבור קדוש ורב עוצמה. כזה שממש בורא מציאות.

דיבור שלילי בורא מציאות שלילית,

דיבור חיובי בורא מציאות חיובית.

דיבור שקרי בורא מציאות שקרית

ודיבור של אמת מזכך את לב ונפש המדבר והשומע ומביא עוד אור ואמת לעולם.

כשחברה שלי כל הזמן מספרת לי, לעצמה, לסביבתה שלא יהיה טוב, שסופה של המדינה מר ועוד כל מיני אמירות משביתות שמחה ותקווה, היא ״מחלה״ את דברה. היא הופכת את הדיבור שלה לחול. למה? כי במקום אחר בתורה כתוב שאסור להתעסק בחיזוי עתידות (בדיוק מהסיבה שיש לנו יכולת מופלאה לברוא מציאות ממש בכל רגע). ברגע שחברה שלי מדברת על מה שעתיד להיות בצורה כל כך שלילית ונחרצת, מבלי לדעת באמת מה עתיד להיות, היא משתמשת ביכולת הדיבור שלה בצורה מזיקה ושלילית.

זה גם דיבור שקרי, כיוון שבזמן שהיא אומרת: ״הולך להיות כאן רע ומר״ היא בעצם רוצה להגיד ״אני מאוכזבת מההתנהלות של הממשלה שלנו. הייתי שמחה שדברים ישתנו כאן. חסר לי ביטחון ושלווה בבית שלי וזה מאוד מעציב אותי״. זהו דיבור של אמת. אמנם הדיבור הזה לא אופטימי במיוחד, אבל הוא אמיתי. וכשבן אדם מדבר מהלב, גם הלב שלי נפתח לקראתו וניתן לנהל שיחה נעימה, שאולי שני הצדדים יצאו ממנה מחוזקים ואופטימיים. כשבן אדם מדבר כל הזמן מתוך קול של ייאוש שחורץ עתידות וגורלות לשלילה, כשאין לו כוונה או פתיחות לשום דיעה אופטימית אחרת, אין לי מושג מה לעשות עם זה חוץ מלהתרחק.

כן, גם אני עושה את זה

כבר כמה שבועות לא דיברנו, חברה שלי ואני. כשאני חושבת עליה מדי פעם אני משתדלת לראות אותה בעין טובה ולחשוב עליה מחשבות טובות. אני משתדלת להתפלל עליה (וגם על עצמי) שבכל זאת, על אף האכזבה מהתנהלויות והתנהגויות שונות שקורות במדינה, היא תצליח לראות נקודות של אור במציאות, להתחזק ולשמוח בהן. בפועל, אנחנו כבר כמה שבועות לא מדברות ולמען האמת, זה עושה לי טוב.

אני יודעת: כשאני פוגשת משהו שמפריע לי במציאות החיצונית, זה מסמן לי שברזולוציה מסוימת הדבר הזה קיים גם בתוכי (לפי תורת המראות של הבעל שם טוב). אז פשפשתי קצת בתוכי, איפה אני הופכת את דבריי לחול? הייתי נבוכה לגלות שאני עושה את זה לא מעט פעמים ביום, ואפילו אל מול אחד הנכסים הכי יקרים בחיי: הילדים שלי.

״ביי… אני הולכת״, אמרתי לבן שלי כשהוא לא הסכים לצאת מהבית והוא מיד מיהר בבהלה לרוץ אחריי כדי שלא אלך ממנו. ״אוף, ענבר... אבל חני המדריכת הורים אמרה לא לעשות את זה״, כעסתי על עצמי. ״נכון. נפלתי״. לפעמים (אבל רק לפעמים, בבקשה אל תקראו לרווחה) אני משתמשת באיומים מהסוג הזה (״אני הולכת״, ״אני אקח לך את זה״) כדי להשיג שיתוף פעולה מהיר מילדיי כשאני ברגע של מצוקה ולא מצליחה למצוא שום דרך אחרת לפתור את המצב. הבעייה עם האיומים האלה היא שמעבר לכך שהיא מפעילה את מערכת הבהלה אצל ילדינו הטהורים והמתוקים שלא לצורך,ֿ היא גם שקרית. אין לי באמת כוונה ללכת ולהשאיר את הילד שלי לבד, ואין לי כוונה לקחת לו משחק מהידיים כי הוא לא מוכן לנעול נעליים. כשאני משתמשת בדיבור שלי כדי להבטיח (או לאיים) משהו שלא באמת אקיים, מה אני מלמדת את ילדיי, בעצם?

מזל שהילדים שלי לא יכולים להעביר אותי מגירה בחייהם. כל שנשאר לי זה להשתדל, כמאמר השיר של מוטי וייס, להרבות במחשבות טובות ודיבורים של אמת (ולהשתדל להתרחק, ולו לתקופה מסוימת, ממי שמתעקש בכל מחיר להתנהל הפוך מזה).