מרד הגמילה הגדול של בן השלוש שלי גרם לי להיזכר ב'גמילות' שלי עצמי

ניסיתם פעם להיגמל מהרגל כלשהו?

הצלחתם?

והאם ניסיתם לגמול מישהו אחר?

למה אני שואלת?

ובכן, בעלי ואני נמצאים כרגע בתוך פרויקט מאתגר (שלא מראה את פירותיו בשלב זה) של גמילת בן השלוש שלנו מטיטולים. בכל יום אנחנו מנסים להשאיר אותו קצת יותר זמן ללא הטיטול ולדבר איתו כמה שיותר על נושאים כמו שליטה בגוף ותחושה של התרוקנות (ואחסוך מכם את יתר הפרטים המובנים מאליהם). בתחילת תהליך הגמילה, ניסינו לתת לו להוביל וסמכנו עליו שכשהוא ירגיש מוכן להודיע לנו שהוא צריך לשירותים או שצריך להחליף לו תחתונים, הוא יודיע. ככל שהשבועות עברו ולא ראינו איזה ניצן של התקדמות מצידו, החלטנו לנקוט בטקטיקה אחרת ולקרוא לו לשבת בסיר בכל חצי שעה או שעה. התוצאה של הטקטיקה הזו הייתה מרד עקשן. עוז, הבן שלנו, לא הסכים לשתף פעולה ומרד בכל בקשה שלנו שקשורה לתהליך. היה לו חשוב גם להבהיר לנו שמדובר במרד, שלא יהיו אי-הבנות.

הבנתי שאני צריכה כלים ועזרה אז צלצלתי לחברה שהיא מדריכת הורים ומלווה בתהליכי פרידה מטיטולים ומעבר לנזיפות שקיבלתי על כך, שלגישתה, אנחנו מנסים להשתלט עליו ולכן הוא מורד, היא גם אמרה לי שזה טוב שהוא מורד. ״גם מרד הוא שלב בתהליך והוא יעבור״, היא אמרה לי (אבל הוסיפה ואמרה שדווקא ככל שניתן לו להרגיש שהוא מוביל את התהליך והשליטה בידיו, המרד יהיה פחות ממושך ועקשני).

התהליך הזה, שעבורי הוא כרגע מאוד מייגע, העלה בי זכרונות של כל מיני ״גמילות״ שחוויתי בחיי. למשל, פעם היה לי הרגל כזה בתור ילדה (שמסתבר שהיה מאוד מעצבן את המבוגרים) לשחק בתלתל שלי מהר מהר ובלי הפסקה תוך כדי שאני בוהה באיזו נקודה בחלל ולא ניתן לדבר איתי באותו רגע. אני זוכרת שההרגל הזה היה עוזר לי ״לברוח״ לעולם אחר כשאני בסיטואציה שמאתגרת, מביכה או מאיימת עליי. הייתי מתלתלת את התלתל ועוברת לאיזור זמן אחר ו…תחפשו אותי (אני יכולה להבין היום, כבוגרת, למה זה היה כל כך מעצבן אחרים). כמה שניסיתי להגיד לעצמי: ״פשוט תפסיקי לעשות את זה ודי!״ זה לא עזר. כך גם לגבי ההרגל שהיה לי לאכול המון המון מתוק לצד הקפה של הבוקר או אחרי כל ארוחה גדולה ומלוחה. ״תפסיקי ותשתני מע-כ-ש-יו!״ הייתי אומרת לעצמי בנחרצות, אבל זה לא עזר.

בספרו של משה שרון 'קליפות הנפש', הוא מדבר על כך שההרגלים שלנו וההתנהלויות שלנו, ברובם, הם קליפות בנפשנו שמכסות על הנשמה שלנו שהיא המהות ותכלית כל הטוב שאנחנו. במהות שלנו אנחנו נשמה טובה וטהורה. נשמה טובה וטהורה לא מורדת בתהליכי גמילה, היא לא מכורה לשום דבר, היא לא ״בורחת״ לעולמות אחרים תוך כדי משחק בתלתל, והיא לא מאוימת מסיטואציות. הנשמה הטובה והטהורה שלנו תמיד פנויה להתפתחות, לחיבור לאחרים ולעשיית טוב בעולם. אבל אותה נשמה מכוסה בקליפות, וככל שיש עליה יותר קליפות ככה יותר קשה להגיע לאור והטוב שנמצאים תחתיהן. ממש כמו עם פירות. אפשר לאכול בקלות ענבים, כי אין צורך לקלף את הקליפה שלהם. לעומת זאת, כדי לאכול אבטיח או רימון צריך לעבוד הרבה יותר קשה. כך או כך, התוצאה היא טעימה.

אם כך, איך נגמלים? איך משנים הרגלים שליליים או כאלה שכבר לא מקדמים אותנו בחיינו? איך מקלפים את הקליפה המרה בנפשנו ומגיעים לפירות הטובים, המאירים והמתוקים?

הסיפור של התלתל

אני חושבת שאנחנו נתהלך עם השאלות האלה כל ימי חיינו, אבל על פי ספרו של משה שרון, נוכל להתחיל דווקא מלהכיר במהות הטובה ובצד זה, לכבד את הקליפה. לא לנסות להתנגד לה, לא לנסות לקלף אותה בכח, לא לנסות להעליב אותה עד שהיא תלך בעצמה. פשוט לכבד אותה. הקליפות שלנו הן חומות הגנה. פרי חייב קליפה כל זמן שהוא צומח וגדל, עד שהוא נעשה בשל. הקליפה שומרת עליו מפני סכנות העולם החיצוני. כשהוא מבשיל, אפשר לקלף את הקליפה ולהנות מטעמו הטוב. כך גם אנחנו. לאורך החיים שלנו אנחנו ״מתלבשים״ בקליפות שמשרתות אותנו לתקופת חיים מסוימת, וזה לא כל כך פשוט ״לפשוט״ אותן ברגע אחד.

למשל הסיפור שלי עם התלתל. אני ממש זוכרת את הרגע שה״קליפה״ הזו נוצרה בחיי. אני זוכרת שהייתי רואה בתור ילדה את אמא שלי משחקת עם התלתל שלה וזה היה נראה לי חמוד. יום אחד תפסתי איזו קבוצת שיער מתוך ראשי והתחלתי לשחק איתה כמו אמא שלי. בפעם הבאה שזה קרה, אני זוכרת שהייתי אצל חברה שלי (בערך בגיל 10) ואמא שלה נזפה בה אופן מאוד חריף, לידי, כאילו אני לא שם. זה היה לי מאוד לא נעים. כאב לי שחברה שלי סופגת כאלו נזיפות ואין לי מה לעשות בנידון, רציתי להעלם משם… אז… התחלתי לשחק בתלתל ו… נעלמתי. ככה ה״קליפה״ הזו הלכה והתעבתה אצלי בנפשי. היא הייתה חברה נאמנה עבורי בכל סיטואציה שבה היה לי לא נעים, מביך, קשה, כואב או סתם משעמם. תלתלתי ותלתלתי, נעלמתי והתנתקתי, ככה עד שנות העשרים המאוחרות שלי. הייתי מתלתלת ומתנתקת, גם בדייטים וגם בשיחות מאתגרות עם בני-זוג שהיו לי.

לא הצלחתי להתגבר על ההרגל הזה במשך הרבה מאוד שנים, עד שיום אחד שאלתי את עצמי מה אני מרוויחה מה״תלתול״ הזה והבנתי כמה הוא גונן ושמר עליי לאורך שנים (וכמה עכשיו יהיה לי קשה להפרד מחבר נאמן כל כך, אבל כזה שמרחיק אותי מיתר חבריי).

אני לא יודעת להצביע מה בדיוק היה גורם ההצלחה שגרם ל״תלתול״ להיעלם ביום בהיר אחד (לא לחלוטין, אבל לפחות בשמונים אחוז) אבל אני יודעת בוודאות לומר שהעובדה שהבנתי למה הוא כל כך שימש אותי בחיי ולא ניסיתי בכוח להעלים אותו אלא כיבדתי אותו, עזרה לתופעה לדעוך לאיטה.

אני מנסה לכבד את בן השלוש החמוד והמרדן שלי. אני מנסה להבין מה הוא מרוויח מהמרד. אני מבינה שזה קשה להשתנות ברגע אחד ושזה כיף להיות תינוק שלא חייב לשלוט בגופו ובסוגריו וההורים דואגים לו בכל רגע לכל צרכיו. ובכל זאת, אני עייפה מתהליך הגמילה. אני מקווה שביום בהיר אחד, מבלי להבין מה בדיוק היה גורם ההצלחה, אנחנו נראה פירות שיבצבצו מבעד לקליפה העקשנית, ומהר מאוד התהליך הזה יהיה מאחורינו.

כך או כך, הבן החמוד שלי מלמד אותי המון על התמדה ואמונה ומזכיר לי פסוק מתהילים שאומר ״למוות תוצאות״ במובן של - מי שמתעסק רק בתוצאות, כאילו ממית את עצמו, כי התוצאות לא לגמרי בשליטתנו. אנחנו אחראים על הדרך, על הפעולות, על הנסיונות, אנחנו צריכים להתחבר למהות הטובה ולכבד את הדרך ואת הקליפה. כשיגיע הזמן - הקליפה תתקלף, הפרי יבצבץ והוא יהיה מתוק וטעים.