איראן וכל השלוחות שלה עומדות לתקוף אותנו. איך לא יוצאים מהדעת מדאגה?

שאלה:    

אנחנו דואגים נורא מהמצב. האיראנים מאיימים בטילים, והם כבר שלחו כאלה. אם נסראללה ישלח 2,000 טילים ביום, אז נניח שמאה ייעצרו, מאתיים ייעצרו. כדי לשתק את תחנות הכוח צריך סך הכל 5 או 10 טילים שיפגעו. פיקוד העורף מרגיע, אבל אחרי ה-7/10 אנחנו לא סומכים על כל זה. אתה לא מודאג? יש לך הורים מבוגרים, ילדים קטנים, מי יודע מה יכול לקרות כאן. אומרים לנו להיות אופטימיים, אבל גם ב-7/10 היינו אופטימיים. המצב באמת מדאיג, לא כך? אמרו שעד יום שני זה יקרה. מה זה "זה"? לא יודעים, אבל אלה שמבינים אומרים שיכול להיות גרוע מאד. בלילה בקושי נרדמתי. האם סתם כך חברות תעופה מבטלות את הטיסות לארץ? מה, חברה מסחרית רוצה להפסיד?

תשובה:

 בספר יונה (פרק א') מסופר על שליחות שא-לוהים מטיל על יונה הנביא, והוא מנסה לברוח ממנה. הוא יורד לחו"ל באוניה. א-לוהים מטיל רוח גדולה אל הים, וסערת ים מתחוללת. האוניה מטלטלת, עומדת להישבר, ועוד רגע כולם יטבעו, חלילה. המלחים טרודים מאד, זורקים כלים אל הים כדי להקל מהמשא, וזועקים כל אחד לאלוהים שלו. ומה עושה יונה? "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם". כל הספינה מלאה צעקות, בלגאן, התרוצצות, פחדים וחרדות. ויונה? נרדם! רב החובל ניגש אליו, מעיר אותו, שואל אותו: "מה לך נרדם?". רב החובל מתפוצץ משלוות הנפש הזאת. וכי מה יש לו לעשות? "קום קרא אל א-לוהיך...!" גם אם אתה לא מלח, אתה יכול להתפלל למי שאתה מאמין בו.

באמת קשה להבין מאין תופס האדם שלוות נפש כזאת. האונייה עומדת להתפרק לגמרי, כולם ברגעי חייהם האחרונים, כמעט בוודאות. נניח שהוא מצליח לתפוס את עצמו ולשכב בנחת, אבל להיות כה נינוח עד כדי הירדמות? כשמעיר אותו רב החובל, הוא תמה עליו, ומתשובתו ניכר שיונה אמר לו: 'אבל אין לי איך לעזור, ומה אני יכול לעשות?' רק יונה יודע כי התפילה שלו לא-לוהיו לא רלוונטית, כשכל הסיפור הוא שהוא מנסה לברוח מא-לוהים. אבל רב החובל רוצה להבין לאיזה עם שייך האדם המוזר הזה, באיזה עם מייצרים כזאת שלווה. יונה עונה לו: "עברי אנכי".

המסר שמעביר אלינו התנ"ך, בדרך אגב, הוא יכולת השליטה העצמית ברגשות שלנו, כולל רגש הפחד והחרדה. מה יותר מפחיד מסערה בלב ים? זהו אתגר לעבודה אישית: עשה כל מה שנחוץ, למען הזהירות. אבל מרגע שסיימת את זה – היכנס לשלוות נפש, כי הרי אין שום טעם לדאגה, היא לא תקדם דבר, היא רק תקלקל, אז לשם מה להתמסר אליה? כעת היא חולשה בלבד. חכמת היהדות מלמדת אותנו להיות מדויקים גם ברגשות. לא נעצים רגש שמפריע לנו, וכן – אנחנו יכולים לנווט רגשות! אגב, גישה זו של היהדות הולכת ומתקבלת היום גם בעולם הפסיכולוגי, גם אם עדיין במידה חלקית. הטענה שאדם בוחר להרגיש כך או אחרת הולכת והופכת לדרך טיפול מרכזית. 

נכון, קל להגיד וקשה ליישם, זוהי "עבודת המידות" ארוכת הטווח, אבל הנה הזדמנות לתרגול מעולה. גם אם לא יגיעו טילים, בע"ה, התרגול לא יהיה לשווא... הוא יעיל תמיד, כי דאגות עולות בלבנו תדיר. אבל האם יש לחכמינו גם איזה טיפ מעשי קטן איך מגיעים מהר למעט שלווה?

אז כן. יש ספר קטן ועתיק, שנקרא "אורחות צדיקים", שעוסק בתיקון מידות הנפש, דרכי הרכישה של תכונות טובות, והדרכים להיפרד ממידות ותכונות רעות. יש בו 28 פרקים, מידה אחת בכל פרק, וכל זוג פרקים סמוכים, בערך, עוסק בשתי מידות הפוכות. למשל: "שער הגאוה", ואחריו "שער הענוה". "שער האהבה", ואחריו "שער השנאה". מהו שם הפרק שלפני "שער הדאגה"? "שער השמחה". כלומר, ההיפך משמחה אינה העצבות, אלא הדאגה. וכך הוא מסביר, ברמז: שתי מידות אלו ניכרות על פני האדם. כשמישהו שמח, אתה רואה עליו את השמחה. כמישהו מודאג, אתה רואה עליו דאגה. עצבות היא עדינה יותר, היא פחות שקופה, והיא מורכבת מסיבות רבות. נסו לחשוב על הורים של חיילים בעזה בשעת הלחימה העצימה, לראות את מבע פניהם. לרוב, הדאגה היא זו שמשתקפת על פניהם.

איך זה עוזר לנו? כי יש גם כיוון הפוך בעבודה, מבע יוצר במקום מבע מבטא. ספר "החינוך" שכתב אחד מחכמי ישראל בימי הביניים, על 613 המצוות, כותב כלל: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כלומר, אנחנו יודעים שכאשר  אתה שמח, אתה תחייך, אבל הוא אומר שאפשר גם הפוך: אם תחייך, תהיה שמח. לשחק משחק? כן! בהתחלה תהיה שחקן בהצגה, ואחר כך תכנס לדמות לגמרי. אם תסיר דאגה מפניך, תסור גם הדאגה מליבך. ובצד החיובי: אם תעלה על פניך חיוך וכל מבע של שמחה ובטחון, אתה תחוש כך יותר ויותר.

במדרש (בראשית רבה, ס"ה, כ"ב) מסופר על גזירות שגזרו היוונים על היהודים. הם לא רצו להרוג את היהודים אלא רצו שיתייוונו, שיהיו אזרחים רגילים ויוותרו על ייחודיותם. אחת הגזירות הייתה לא ללמד תורה. הם הבינו שהכוח של היהודים והיהדות הוא בתורה שעוברת מדור לדור, והם רצו לעצור את זה. יוסי בן יועזר, מחכמי המשנה, היה מוכן למסור את נפשו כדי שהיהדות תמשיך. הוא הסיר כל פחד מליבו, הסתכן ולימד תורה בציבור. הוא אכן נתפס והוצא להורג. הוא מובל על גבי סוס למקום התליה, והגמרא מספרת על שיחה מרתקת ונוקבת, שמתרחשת בינו לבין אחיינו יקום, אותו הוא פוגש בדרכו האחרונה. האחיין, שעזב את דרך היהדות והתייוון, שואל אותו על הרגשתו בשעה זו, כשהוא בדרך לגרדום, והאם כל זה היה באמת כדאי, ואיפה הא-לוהים שאמור להציל אותו. רבי יוסי עונה לו תשובה קצרה וחדה, שנכנסת עמוק בלב אחיינו, ועושה בו מהפך מידי. הגמרא ממשיכה לספר שרבי יוסי התנמנם לכמה רגעים, ואחר כך הוא סיפר מה ראה בחלומו. הפרט הזה הוא צדדי שם בסיפור, לכאורה, אבל אחד מראשי הישיבות בתקופתנו (רבי חיים שמואלביץ) לימד מכאן מסר גדול. הוא אמר: שימו לב לכוחות הנפש ולשליטה העצמית של רבי יוסי. הוא בדרך לגרדום. נכון שזה היה צפוי, נכון שאת מעשהו הוא עשה בדעה צלולה, גם בסיכון הוודאי הזה, אבל מהיכן הוא לקח שלוות נפש כזאת, עד כדי כך שהוא מסוגל להתנמנם, להרדם ולחלום? המדרש רצה לרמוז לנו בדרך אגב על גבולות שיא של שליטה עצמית, שאדם יכול להגיע אליהם.

אם עשיתם כל מה שנדרש ע"י הרשויות, ועל ידי ההיגיון הבריא, נקטתם במידת הזהירות המעשית הראויה, הרי שסיימתם את תפקידכם המעשי בנושא, ואת כל השאר תזהו כדאגה בלבד. חצי מהפתרון הוא להיות מודעים להגדרת המצב בנפש – דאגה. ודאגה מסיחים על ידי שאומרים בפה מילים מרגיעות, מביעים את הפחד, אבל משיבים לו. המילים צריכות לענות לנקודה הכי מדויקת של הדאגה, לא סתם סיסמאות. ודאגה מסירים גם בצורה החיובית, על יד הוספת מבע של שמחה, אפילו קצת מוגזמת, לכל מקום שנלך, עם אמירת מילים של תקווה ואמונה לכל הסובבים אותנו. זה ישכנע את נפשכם, ועל הדרך גם ישכנע כמה חברים ובני משפחה.