הויטרינה של בית הקפה הייתה כה שקופה, שנכנסתי בה ישירות ושברתי את האף

תמיד התגאיתי ביכולת שלי לדבר באופן כן וישיר. לרוב, התכונה הזו גם פעלה הרבה טוב בחיים שלי. אולם, שמתי לב שכשאני מתווכחת או לא מסכימה עם בעלי, התכונה הזו יכולה להיות קצת בעוכריי. היה לנו פעם איזה ויכוח (אני לא ממש זוכרת על מה) ואני שילחתי בבעלי הרבה מילים, מאוד כנות, מאוד ישירות, בלי לברור ובלי לטייח שום דבר. בסופו של דבר גם זכיתי לשמוע ממנו את צמד המילים הכל כך מספק, שכל כך ציפיתי לו: ״את צודקת״. הבעייה הייתה שלאחר מכן שמתי לב שהשיחות והויכוחים ביננו נעשו די שטוחים. בעלי העדיף להצדיק אותי רק כדי שיוכל להמשיך הלאה בחייו ולא להקלע שוב להשתלחויות ישירות וכנות שכאלו.

הבנתי שהפסדתי יותר משהרווחתי מהישירות והכנות המשתלחת שלי. אבל… איך זה יכול להיות? חשבתי לעצמי? בן אדם שמדבר אמת ומתנהל בצורה אמיתית אמור בעיקר להרוויח, לא להפסיד!

פרשת השבוע הורידה לי כמה אסימונים. פרשת דברים היא הפרשה הפותחת של ספר דברים, ובפרשה משה רבנו נואם בפני עם ישראל ומזכיר להם בדרך של רמיזה כל מיני מקומות. על פירוש רש״י ועל פי ספרו של אהרן דרמון ״עץ החיים הטובים״ מטרת האזכורים והרמזים האלו, היא להזכיר לבני ישראל את המקומות בהם חטאו במסעותיהם במדבר. התזכורות נועדו להזהיר אותם שלא יפלו באותם העניינים שוב. שילמדו מטעויות העבר, שיתחזקו בעקבות הכוחות והיתרונות שיש בידיהם ושימשיכו הלאה חכמים יותר. 

אוקיי, אבל למה לרמוז? מנהיג דגול כל כך שהמטרה שלו כל כך טובה וחשובה, להיטיב לעם ולהכין אותם לכניסה לארץ ישראל, צריך לברור מילים ולרמוז רמזים? שידבר באופן ישיר! אבל על פי רש״י, משה רבנו בחר לרמוז להם על הנפילות שלהם ולא לדבר על כך באופן ישיר, מתוך כבוד כלפיהם. והאמת, שלא היה צורך ביותר מרמז קטנטן כדי שבני ישראל יבינו מיד על מה משה רבנו מדבר ויהרהרו איך להיזהר מנפילות כאלה בעתיד.

המסר הזה מזכיר לי סיפור אישי. כשהייתי בת 27 רקדתי בלהקה ובמשך שלושה חודשים התכוננו למופע ריקוד מרגש עם אמן שהגיע מחו״ל. ההכנות היו אינטנסיביות וציפיתי בהתרגשות גדולה לקראת המופע. ביום המופע עבדתי מאוד קשה (הייתי אז מאמנת כושר) ובקושי אכלתי ושתיתי (משילוב של התרגשות ותכנון לקוי של היום שלי). סיימתי לאמן ונסעתי מיד לאתר ההופעה, ופתאום הרגשתי סחרחורת ורעב כבד. מיהרתי להכנס לבית קפה סמוך לאולם כדי לקנות לי משהו לאכול. כל כך מיהרתי (והויטרינה של בית הקפה הייתה כל כך נקייה), שנכנסתי בויטרינה של בית הקפה כי חשבתי שזו הכניסה ו... שברתי את האף. לצערי הרב, במקום לעלות להופיע באותו ערב, ביליתי שעות רבות בבית החולים וחיכיתי שיישרו לי את האף (כן, זה היה כואב מאוד).

במשך חודשים רבים עסקתי במחשבות האם המקרה המצער הזה היה יכול להמנע לו רק הייתי מתכננת את היום שלי טוב יותר (והמנקה בבית הקפה היה מנקה את הויטרינה קצת פחות טוב). הצטערתי מאוד על החמצת ההופעה וההשפעה שהייתה לכך על הלהקה כולה, וכמובן הצטערתי על כך שהאף שלי שינה את צורתו ונשארה עליו צלקת. אני לא יודעת מה היה יכול להיות אחרת, אבל אין לי ספק שלמדתי מהאירוע הזה שיעור חשוב מאוד להמשך החיים שלי: לתכנן את היום שלי טוב יותר ולהערך מראש עם אוכל ושתייה, לא להגיע לסף עילפון! היום, אם מישהו רוצה להזכיר לי את המקרה המצער הזה מלפני שמונה שנים, הוא ממש לא צריך לפרט ולתאר לי את כל מה שקרה שם. מספיק שהוא יגיד לי: ״זוכרת את בית הקפה בדרום תל אביב עם הויטרינה?״ ומיד כל החווייה תעלה בזכרוני על כל פרטיה, כולל הלקח שלמדתי ממנה לחיי (וזה אפילו יהיה מלווה בכאב קטן באף, בדיוק במקום השבר שכבר התאחה).

הנאום המכונן של משה רבנו

זה מה שמשה רבנו עושה בנאום שלו במדבר מול עם ישראל, וזה מה שכדאי שאנחנו נשאף לעשות גם כן. אם אנחנו רוצים להסביר למישהו שהוא טועה, צריך קודם לכבד אותו,  לתת לו קרדיט שהוא בסך הכל אדם טוב שרוצה לעשות טוב בחייו. לפיכך אם הוא עושה טעות הוא לרוב יהיה מודע אליה ומספיק לרמוז לו בצורה עדינה את דבר התוכחה.

בהשראת הרעיון הזה מפרשת השבוע, אני זוכרת שפעם אחת עשיתי לעצמי הכנה נפשית לפני שיחה עם בעלי ותכננתי איך ארמוז לו בעדינות על מה שמפריע לי ובעיניי הוא טעה באותו עניין. יישמתי רעיון ששמעתי בשיעור, ואת הביקורת הכנסתי כמו ממרח בסנדוויץ בין שתי מחמאות.

כשניגשתי לבעלי ו״הגשתי״ לו את סנדוויץ׳ התוכחה שלי, קיבלתי גם ממנו סנדוויץ׳ משלי. זה כמובן לא היה לי הכי נעים כי חשבתי שאני ורק אני הצודקת אבל גיליתי שגם אני טועה. אבל מה שהיה יפה ומשמח בשיחה הזו, שבעלי הציג את דבריו באותו אופן כמוני. כש״הגשתי״ בנועם את דבר התוכחה שלי, גם בעלי עשה את זה כך. וכשסיימתי עם מחמאות, גם הוא החמיא. בגלל שהמצפן שלי בשיחה הזו היה נועם וכבוד לצד השני, הרגשתי שקל לי לשמור על הנועם והכבוד גם כשאני קיבלתי ביקורת. וכך, מה שהיה אמור להיות ריב סוער ומלא ביקורות (שאולי בכלל לא היו נספגות ומייצרות שינוי אצל הצד השני) הפך לשיחה נעימה ומלמדת שהעצימה לנו את הזוגיות.

אז כן, לפעמים הכי נכון להיות כנה וישירה, שקופה כמו הויטרינה שנכנסתי בה. אבל לפעמים גם חשוב להנגיש את המסרים בעדינות, בצורה שלא תתנגש בעוצמה באפו של המאזין ותשבור אותו – אלא תכבד אותו.