האצן היהודי שהתחרה באולימפיאדה בפריז – בדיוק לפני מאה שנה

אולימפידת פריז 2024 נערכת בדיוק מאה שנים מאז ארחה פריז לאחרונה את המשחקים האולימפיים. בכל אולימפיאדה, כמובן, יש סיפורים מעניינים ודמויות צבעוניות שעתידים להיזכר. במקרה של אולימפיאדת פריז 1924, סביר שרוב בני דורנו, כמוני, התוודעו אליה בעיקר דרך הסרט זוכה סרט האוסקר "מרכבות האש", שיצא בשנת 1981.  

הרולד אברהמס וסקוט לידל, שני גיבורי הסיפור, היו אצנים אולימפיים מטעם בריטניה, ושניהם היו מועמדים מובילים למדליה אולימפית בריצת 100 מטר. אך כאן מסתיים הדמיון ביניהם. בחייהם האישים, קשה לחשוב על שני אנשים שונים יותר.

הרולד אברהמס היה בנו של יהודי פולני, יצחק איזק, שהיגר לאנגליה חסר כל, והצליח, כמו יהודים רבים, לעשות הון קטן באמצעות עמל וכישרון. בזכות עושרו, איזק אברהמס הצליח להכניס את בנו לאוניברסיטת אוקספורד היוקרתית, שבאותם הימים הייתה פתוחה בעיקר לאריסטוקרטיה האנגלית. יהודים היו נטע זר מאד בנוף זה, גם אם עשו כל מאמץ להשתלב בו.

והרולד הצעיר בהחלט עשה. בחוצפה יהודית, הוא מנסה להפוך יותר אנגלי מהאנגלי ביותר, על אפה וחמתה של האריסטוקרטיה, שמעקמת את האף על היהודון הנמוך והשחום שפרץ לשורותיה. אברמהס מצליח להוכיח תמיד שהוא בדיוק כמו כולם, רק קצת יותר. בסצנת הפתיחה, הוא שובר שיא ריצה בחצר האוניברסיטה, שיא שלפי המסורת האוניברסיטאית לא נשבר 700 שנה. וכך, באופן סמלי, מתבטאת הכניסה של היהודי הצעיר והחצוף לתוך החברה האנגלית: הוא גם יחדור ללב ליבה של האריסטוקרטיה המקומית וגם יוכיח שהוא טוב ממנה.

סקוט לידל, האצן השני, היה גם הוא אאוט-סיידר באליטה האנגלית של אותם ימים, אבל מסיבות הפוכות בדיוק לאלו של אברהמס. לידל הוא בנם של מסיונרים דתיים מסקוטלנד, שבילו את מרבית זמנם הרחק הרחק מעבר לים, מתאמצים להביא את בשורת הנצרות לעובדי האלילים במזרח הרחוק. הוא מחובר עמוקות למסורת שלו, לקהילה שלו ולדת שעליה גדל.

הסרט שנעשה עליהם, עוקב אחר הסיפור האישי של כל אחד מהם בנפרד, עד רגע השיא בקרירה של שניהם – התחרות האולימפית בפריז 1924.

יום מנוחה

כל אחד מהם צריך לעבור מסע לא פשוט לקראת אותה אולימפיאדה, מסע שהוא בעיקרו מנטלי, נגד הכוחות שמנסים להסיט אותו מדרכו. אצל לידל הנוצרי, מדובר במתח תמידי בין הערכים הדתיים של המשפחה שלו לבין המסירות שלו לספורט. אחותו האדוקה מוכיחה אותו תדיר על כך שהוא עסוק מידי בספורט ושוכח משום כך את חובתו המרכזית בעולמו – להיות נוצרי טוב. לידל, בתורו, מתעקש כי אין סתירה בין מצוינות ספורטיבית לאדיקות דתית וטוען כי שליחותו הדתית בעולם היא להיות אצן טוב.

במקרה של אברהמס היהודי, האתגר הפנימי שהוא צריך להילחם בו הוא הדחייה של החברה. האריסטוקרטיה שהוא מסתובב בה אינה רואה בעין יפה את התחרותיות הספורטיבית שלו. הם חושבים שהוא מתאמץ קצת יותר מידי, ולא יאה לג'נטלמן אנגלי להיות כה אובססיבי לניצחון. אברהמס צריך לדבוק במטרה כנגד החברה, וללכת – או ליתר דיוק: לרוץ – לעברה בכל הכוח.

אברמהס ולידל מתחרים ביניהם מרחוק על התואר הנכסף: האצן המהיר ביותר בעולם. שניהם חוצים יחד את התעלה המפרידה בין אנגליה לצרפת, כדי להוכיח אחת ולתמיד, מי הטוב ביותר. הם אמורים לרוץ יחד את מאת המטרים באולימפיאדת פריז, שיביאו לאחד מהם את התהילה.

רגע השיא בעלילה הוא התגלית המרעישה של לידל, שהתחרות שאליה התכונן במהלך כל הקרירה שלו, ריצת המאה מטר, נופלת ביום המנוחה הנוצרי – יום ראשון. הכנסייה שהוא השתייך אליה, הזרם הפרסביטריאני בנצרות הפרוטסטנטית, מקדשת את יום ראשון ורואה בו יום מנוחה, בדומה לשבת היהודית. לידל הקרוע ניגש לועד האולימפי ואומר להם כי לצערו הרב, הוא לא יוכל להשתתף במרוץ.

ההודעה של לידל היא רעידת אדמה. לידל היה אחד הפייבורטים הגדולים של אנגליה למדליית זהב בתחרות הריצה. מתחילים מגעים קדחתניים לנסות להזיז את מקצה הריצה ליום אחר, וכשמגעים אלו כושלים, נפתח מסע לחצים על לידל, כאשר אפילו נסיך וילס, יורש העצר הבריטי, מצטרף למסע השידולים. הוא נפגש פנים אל פנים עם הספורטאי הסורר, ומנסה להסביר לו כי אלהים לא יכעס אליו אם הוא יביא קצת כבוד לאנגליה.

אך כל הלחצים לא מועילים. לידל העקשן נותר בשלו: "לא ארוץ ביום ראשון".

בסופו של יום, ספורטאי אחר מהנבחרת הבריטית מוותר ללידל על מקומו במקצה ה-400 מטר, שמתקיים ביום אחר של השבוע. וכך, אברהמס נותר המועמד המוביל להביא את הכבוד לאנגליה במקצה ה-100.

לבסוף, אברהמס זוכה במדלית הזהב במקצה המאה מטרים, ושובר בדרך שיא עולם, וכך גם לידל במקצה של ה-400.

רץ הרחק מיהדותו

הסרט מסתיים בשני סצנות. הראשונה של אברמהס עם המאמן שלו – אאוטסיידר כמוהו – לבדם בפאב שכוח בפריז. אברמהס מספר למאמן שלו על הבדידות העמוקה שהוא חש כעת, אחרי שהוכתר האיש המהיר בעולם והוכיח לכולם שהוא יכול. הסצנה השניה מראה את לידל נותן נאום מלא אמונה וגאווה בכנסיה הפרסביטריאנית בפריז.

בעוד שהסרט מראה כיצד לידל מצליח לשלב את זהותו הדתית והלאומית החזקה עם הצלחה מקצועית, מבלי להתפשר על סולם ערכיו, סיפורו של אברהמס, היהודי, מטריד הרבה יותר. ברמה האישית, אכן, הוא עשוי לעורר השראה: – הנה, היהודי הרדוף, שאף אחד לא רצה לקבל, מצליח להוכיח לכל הגוים שגם הוא יכול ואפילו טוב יותר מהם. האם אין זה רגע של "גאווה יהודית"? אבל מאידך, הוא מספר גם על הגורל היהודי האומלל, הבודד, גורל חסר גאווה וחסר כבוד, שבו היהודי צריך לוותר על הזהות שלו, על האמונה שלו, להוכיח שהוא "כמו כולם", כאשר אותם אלו שהוא מנסה להידמות להם דוחים אותו.

הנצחון בתחרות, מסתבר, לא הרגיע את אברהמס, הנחוש להתבולל בחברה הבריטית ולהיות 'כמו כולם'. הוא המיר את דתו לנצרות מספר שנים לאחר אותה אולימפיאדה, והיה גם מאלו שנלחמו שבריטניה לא תחרים את המשחקים האולימפיים בברלין של היטלר, ב-1936. כן, אפילו כשבני עמו בגרמניה נאנקו תחת עולו של המשטר הנאצי ששלל את זכויותיהם, אברהמס עדיין לא הרגיש שהמחויבות שלו לעמו דורשת ממנו להצטרף למאמצי הקהילה היהודית להחרים את האולימפיאדה, שהייתה עתידה להוות הזדמנות תעמולה מצוינת להיטלר. הוא הביע את דעתו שהדבר החשוב הוא 'מהי טובת עולם הספורט'. טובת העם היהודי הייתה משנית בהחלט.

מאה שנים אחרי אותה אולימפיאדה, כשכבר יש לנו מדינה יהודית המתחרה בעצמה במשחקים האלה, אפשר להרהר באברהמס ולזכור את המסר שהותירו חייו. התנתקות מהעם היהודי כדי להטמע בזהות נוחה יותר, בריטית (במקרה של אברהמס) או אוניברסלית, לא רק שאינה מבטיחה אושר; מבט היסטורי רואה בוויתור על זהות לאומית למען הצלחה בעיקר חוסר עמוד שדרה מעורר רחמים. בסופו של דבר, ל'מרכבות האש' יש רק גיבור אחד שמעורר השראה בצופים – והוא אינו האצן היהודי שרצה להשתלב בכל מחיר.