זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהאיראנים מנסים להשמיד אותנו. איך התמודדו עם האיום אבותינו?

אזרחי ישראל נמצאים בימים אלו בתקופת המתנה מוזרה מאד. אנו יודעים שמשהו לא טוב הולך להתרחש אבל אין לנו, האזרחים הקטנים, יותר מידי מה לעשות בנידון. אנו פשוט יושבים וממתינים – מחכים שאחד המדינאים שם למעלה יקבל החלטה כזו או אחרת. מה עושים בינתיים? כביסות? סידורים? מנקים קצת את הבית? מכינים אוכל? כיצד מתכוננים לאירוע לא רצוי?

הפרסים טובים בלתת תאריכים לביצוע גזר הדין שלהם. אין זו הפעם הראשונה שהם מוציאים חוזה על ישראל באופן בומבסטי, ונותנים תאריך יעד לביצוע שלו. אחד הסיפורים שכולנו גדלנו עליהם הוא הסיפור של אסתר, אחשוורוש והמן הרשע. סיפור זה מתרחש בחצר המלוכה הפרסי, ופתאום, למפרע, אני מבין כמה דברים שלא הבנתי קודם. מבין את הזעם של המן, מבין את הטקטיקה שלו. הוא פשוט היה פרסי.

המן, שהיה האיש החשוב ביותר בממלכה אחרי מלך האימפריה הפרסית עצמו, התמלא זעם על כך שמרדכי היהודי אינו כורע ומשתחווה לו. מרדכי פגע בכבוד שלו, ופרסים, כך אנו לומדים, רגישים מאד לכבודם. אם פוגעים להם בכבוד, הם אינם מסתפקים באיזו מחאה מינורית. הם צריכים לעשות איזו פעולה בומבסטית ועצומה, להודיע בעולם כולו שבכבוד שלהם לא נוגעים.

המגילה מספרת כי המן הרגיש שאין זה מכבודו להתעמת עם מרדכי לבדו "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ". הוא שמע שמרדכי הינו יהודי בכלל, ואפילו לא מהעם שלו. הכבוד הפרסי שלו נפגע פעמיים – לא רק באופן אישי ממרדכי, אלא מעצם זה שמישהו מעם אחר מעז לא לחלוק לו כבוד. הוא מחליט שהדרך ללמד את העולם לקח הוא פשוט להשמיד את כל העם היהודי: "וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי".

אבל המן עושה זאת עם סטייל פרסי. הוא אינו מתחיל להתפרע ולירות לכל הכיוונים בהתפרצות זעם ספונטנית אלא קובע תאריך. הוא מטיל גורל – בלשון המגילה "פור" – כדי לקבוע את היום שבו תתבצע הנקמה הגדולה. היום הזה הוא יום י"ד אדר, והוא הסיבה שאנו קוראים ליום הזה, שבו אנו מציינים עד היום את הצלת היהודים מידי גזירת ההשמדה שלהם – "פורים".

ובכן, המן מטיל פור וקובע תאריך יעד, ואז מתחיל לעבוד במרץ על מנת לסדר את כל העניינים לקראת הנקמה הגדולה. הוא מדבר עם המלך, מריץ אגרות דיפלומטיות, מכנס שגרירים זרים, מדבר עם כל היועצים הבכירים ומארגן את כל הידידים שלו במדינות השונות. בקיצור, הוא רוצה שכולם יהיו "נכונים ליום הזה", היום שבו הוא יבצע את זממו ויראה ליהודים שהם לא יכולים לפגוע סתם כך בכבוד הפרסי.

את הסוף של המן כולנו מכירים היטב. בתאריך הנקוב להשמדת היהודים, הוא בילה את היום בנקודת תצפית מושלמת על הגגות של העיר שושן, כשבריזה קלה פורעת בלוריתו. אלא שלמרבה הצער, התנאים לא היו כל כך נוחים - לא היה לו מקום להניח את הרגלים. הוא השתלשל מעץ גבוה, כשחבל נכרך סביב צווארו והגופה שלו במצב ריקבון מתקדם. הפור התהפך – במקום להשמיד את היהודים, הוא הושמד יחד עם כל משפחתו וידידיו.

כולנו מתפללים ומקווים שסופם של הצוררים האיראנים שמבקשים את נפשנו יהיה דומה לזה של המן, והגורל שהם מייעדים לנו יתהפך על ראשם. אולם כעת, אני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של היהודים בימים ההם, לפני שמישהו נתן להם ספוילר עם ההפי-הנד של הסיפור. באותן שעות, הם היו במצב דומה לזה שלנו, רק חמור יותר: עומדים ומחכים לגורל האכזר שעתיד לנחות עליהם. מה עושים בינתיים? 

העיר שושן נבוכה

היהודים ברחבי האימפריה הפרסית מקבלים את הידיעה על החוזה שהוצא עליהם, ואינם יודעים את נפשם. בניגוד למצב היום, שבו יש ליהודים כוח צבאי משמעותי משלהם, שמסוגל לאיים ברצינות על המדינה הפרסית, אז היהודים היו נתינים של האימפריה. ואם זו הכריזה כי הם בני-מוות, מה עוד נותר להם לעשות? המגילה מתארת את התגובה הראשונית שלהם במילה "מבוכה". היא מספרת כי עם הישמע הבשורה על התוכנית של המן, "העיר שושן נבוכה". מה ניתן לעשות כשאתה יודע שהוציאו עליך חוזה עם תאריך מדויק, וכל שנותר לך הוא להמתין?

אך רגע לאחר המבוכה הראשונית, היהודים מגיבים אחרת: הם מכריזים "אבל": "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים".

מה טיבו של אותו אבל? בנוהג שבעולם, אבל הוא תגובה לאסון שכבר התרחש. אנו מתאבלים על לכתו של אדם יקר, יושבים שבעה ונוהגים במנהגי אבלות. האבלות היא הדרך שלנו לעבד את הצער על אירוע טרגי שכבר התרחש. אבלות היא צעד של השלמה ועיבוד עם העבר ולא הכנה לעתיד לבוא. במקרה הנוכחי, לעומת זאת, האירוע עדיין לא התרחש. היהודים נמצאים בתקופת המתנה לאסון, אך הוא עדיין לא כאן. אין זה אבל על מה שהיה אלא אבל על העתיד להיות.

אבלות זו מזכירה יותר מכול את הימים שבהם אנו עומדים כעת: הימים שבין ראש חודש אב לתשעה באב. ימים ימים אלו הם ימי אבלות בלוח השנה היהודי, אך כזו ששונה מאבלות על המת: היא אינה מגיעה לאחר האסון אלא לפניו. היום שבו אנו מציינים את החורבן הוא תשעה באב, והימים שקודמים לו הם ימי הכנה לקראתו. זוהי אבלות לפני בוא האסון ולא אבלות שלאחר מעשה. 

אבלות זו שונה מאד מאבלות שנועדה לעבד את הטרגדיה. באבלות על המת, המטרה המרכזית של האבלות היא לעזור לאדם להתקדם הלאה בחיים ולהצליח לקבל נחמה. לכן, המנהג הוא לנסות לדובב את האבל, להגיש לו מאכלים טובים, לדבר אתו דברי ניחומים, ובעבר אף הייתה נהוגה שתייה טקסית של יין בבית האבל, שנועדה לעודד אותו ולרומם את רוחו. לעומת זאת, באבלות על החורבן הדגש הוא דווקא ביצירת אווירה של אסון ממשמש ובא. אנו עושים מעשים מכוונים שיוציאו אותנו מן השגרה, ויזכירו לנו שהמצב לא תקין. ממעטים בכל צורה של שמחה, נמנעים ממסיבות, רבים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין ובאופן כללי, נמנעים מפינוקים ותפנוקים. זוהי אבלות של "שק ואפר" של "צום ובכי ומספד".

אבלות זו מכוונת ליצור זעזוע, התעוררות, לשבור את השגרה, לנער את החברה, להזכיר לכולם שהמצב לא תקין. היא דומה יותר להפגנה, לשביתת מחאה. המטרה האולטימטיבית שלה הוא לקרוא לפעולה, להוציא את האנשים מהשאננות שלהם, ולא לאפשר לעולם לנהוג כמנהגו בזמן שאסון הולך להתרגש עלינו.

בימים אלו, העצבים של כולנו מתוחים גם כך, וככל שהדבר נוגע לפיקוד העורף או דובר צה"ל, הם עושים מאמצים דווקא להרגיע את הציבור ולהוריד את מפלס החרדה. כמובן, צריך לשמור על פורפורציות, ואין טעם בחרדה מיותרת. עם זאת, אנו יכולים לקחת את תקופת ההמתנה הנוכחית, שנופלת על תקופת האבלות בלוח השנה היהודי, ולהפוך אותה לימים של התעוררות, של חשבון נפש, של שבירת שגרה ומאמצי תיקון, שימנעו את החורבן הבא, ויביאו אותנו לתשעה באב הנוכחי קרובים יותר מתמיד לגאולה ובניין.