המהומות באנגליה מזכירות לנו: האנושות מענישה נביאי זעם במקום להקשיב להם

מאז השביעי באוקטובר, לא נותר כמעט אדם במדינה ללא דעה מוצקה מאד על טיב ה"קונספציה" שהביאה לאסון הנורא ומה היה צריך לעשות על מנת למנוע אותו מראש. למפרע, כך מסתבר, הכתובת הייתה על הקיר באותיות ענק, וכולנו נותרנו המומים – איך לא ראינו את זה מגיע? איך לא הצלחנו לזהות את האסון הממשמש ובא? מדוע אפוא הוא התרחש בכל זאת?

תאוריה אחת היא תאוריית הברבור השחור של הכלכלן האמריקאי-לבנוני, ניסים טאלב. טאלב טוען כי הציפיות שלנו מכווננות אל התחום הנורמלי של ההתפלגות הסטטיסטית. מטבענו כיצורים אנושיים, איננו מסוגלים לצפות אירועים חריגים באופן קיצוני, שעלולים לערער את המוכר לנו. למפרע, אירועים אלו נראים לנו הגיוניים לחלוטין ואף בלתי נמנעים בהתחשב בנסיבות, אך כל זה רק למפרע. בשעת מעשה, גם אם כל הסימנים יאותתו לנו, שאירוע חריג ושונה מכל מה שידענו עומד להתרחש, אנו ניוותר עיוורים לעתיד לבא. אנו מסוגלים לראות רק את המוכר.

ההסבר של טאלב כוחו יפה במישור הכלכלי. הוא מסביר מדוע כלכלנים וברוקרים, שהמומחיות העיקרית שלהם היא חישוב סיכונים והערכת מגמות, מחמיצים שוב ושוב את המשברים הגדולים של הבורסה והכלכלה, למרות שבדיעבד, מתברר כי כל הסימנים הורו על כך מראש. אולם, מה באשר למלחמות, למשברים חברתיים ולהפיכות פוליטיות? האם גם שם, סיבת העיוורון שלנו היא חוסר היכולת לדמיין את הברבור השחור?

בשבוע שעבר, שטפו את בריטניה גלים עכורים של מהומות. רצח אכזרי של שלש ילדות קטנות בחוג בלט בעיירת חוף קטנה בצפון מערב אנגליה, הצית אש בכל רחבי הממלכה. הפורעים השתייכו אל הימין הקיצוני, והגפרור שהצית את חמתם היה השמועה כי רצח הילדות בוצע על ידי מהגר זר. שמועות אלו הופרכו מהר מאד בידי גורמים רשמיים, אך היה זה מאוחר מידי עבור המתפרעים. השד יצא מן הבקבוק, וזעם עצור התפרץ בעוצמה רבה, בדמות הפגנות אלימות, בעיקר כנגד שוטרים, אך גם כנגד מהגרים.

רבים בעולם כולו צפו בהתפרעויות אלו בתדהמה. מה קורה בבריטניה, הם שאלו את עצמם. האם גם שם הסדר הטוב מתפרק? הם לא הבינו כיצד בריטים מבטן ומלידה, המנופפים בסמלים פטריוטים, כמו הדגל, פורקים את זעמם מול סמלי שלטון. אילון מאסק, בעליה של הרשת החברתית X, קבע כי אנגליה ניצבת לפני מלחמת אזרחים, כאשר ראש הממשלה הטרי בממלכה המאוחדת, קייר סטארמר, מיהר להכחיש ולטעון כי מדובר בקביעה חסרת שחר.

האם התפרעויות אלו הם ברבור שחור?

בניסיונותיי להבין מה בדיוק קורה באנגליה, גיליתי שהעיתונות האנגלית מזכירה שוב ושוב שם של פוליטיקאי אנגלי מהמאה הקודמת, אנוך פאוול, ובמיוחד נאום שלו מ-1968, בשם הדרמטי משהו: "נהרות של דם". פאוול היה פוליטיקאי בריטי מהמחנה השמרני. ב-1968, הוא נשא נאום שנוי במחלוקת, שזעזע באותו הזמן את אנגליה כולה, והביא לסילוקו משורות המפלגה השמרנית באשמת גזענות. נאום זה התייחס להגירה לאנגליה ממדינות הכתר לשעבר, מהמזרח התיכון וממזרח אסיה.

פאוול תיאר את המתח החברתי שהגירה זו מייצרת ודובב את קולו של האנגלי הפשוט, לטענתו, שמרגיש כי אותם מהגרים דוחקים אותו ממקומו וגורמים לו להרגיש זר בביתו. נאום זה עורר גל מחאות מכל קצוות הקשת הפוליטית, שהאשימו את פאוול בגזענות ושנאת זרים. פאוול טען להגנתו כי התכחשות למתח החברתי שההגירה מייצרת בכסות של תקינות פוליטית  לא תעלים מתח זה. אני אומר את האמת הלא-נעימה, טען, שאחרים מעדיפים להדחיק.

לפאוול עצמו זה לא עזר. הוא שילם מחיר מלא על העמדה הלא פופולרית שלו, ונזרק מן המפלגה. אולם, כעת, יותר מ-50 שנה אחרי, נדמה כי אנשים נזכרים מחדש בדברים שלו. פתאום הם מגלים כי אכן, ההתכחשות לבעיה לא העלימה אותה. המתח החברתי חי ובועט, וכאן הוא מתפרץ כמו לבה, כמו חבית חומר נפץ, שהגפרור הקטן ביותר מביא לפיצוץ לא מבוקר שלה.

"יבוא היום שכל הפוליטיקאים יאמרו: ובכן, אנוך פאוול צודק"

בראין שנערך עם פאוול כעשור לאחר הנאום הידוע לשמצה שלו, שאל אותו המראיין האם הוא מתחרט על דבריו אז. פאוול ענה כי הדבר היחיד שהוא מתחרט עליו, הוא שלא היה חריף יותר עם התחזית האפוקליפטית שלו על פיצוץ חברתי הממשמש ובא. הוא חותם את דבריו ואומר:

יבוא היום שכל הפוליטיקאים יאמרו: ובכן, אנוך פאוול צודק. איננו אומרים זאת בפומבי, אך אנו יודעים זאת באופן אישי. אנוך פאוול צודק, וללא ספק, הדברים יתפתחו כפי שהוא אומר. אולם, מוטב עבורנו לא לעשות דבר כעת, ולתת לדברים להתרחש לאחר זמננו, מאשר לשתות את כל כוסות התרעלה שנאלץ לגמוע אם ננסה כעת לעשות משהו בנידון. אז הבה נניח לזה, עד ששליש ממרכז לונדון, שליש מברימינגהם, ולוורהמפטון, יתמלאו במהגרים; נניח לזה עד שתבוא מלחמת האזרחים. אף אחד לא יאשים אותנו – או שכבר לא נהיה בסביבה או שאיכשהו, נצליח לחמוק מאחריות.  

כשקראתי את דברים אלו, חשבתי לעצמי: זהו הברבור השחור של ההתנהלות הפוליטית. לא מדובר בקוצר ראות או חוסר יכולת לחזות את הנולד. מדובר בתופעה הרבה יותר פשוטה: חוסר רצון לאכזב את ההמון עם בשורות רעות ודעות לא פופולריות.

תופעה זו מתוארת היטב בנביאים שלנו. אנו עומדים כעת בערבו של תשעה באב, שבו נציין את שני החורבנות, חורבן בית ראשון וממלכת יהודה, וחורבן בית שני. האם אירועים אלו לא היו צפויים? אם אנו פותחים את הנביאים, אנו רואים שהם מתארים בדיוק מצמרר את העתיד לבוא. ירמיהו עומד בירושלים, ועושה כל שביכולותו כדי לגרום לאנשי העיר לשמוע. הוא אומר להם: הסוף קרב, ואתם יכולים למנוע את זה, אם רק תקשיבו. אבל מה הם עושים? זורקים אותו לבית הסוהר.

בקטע מצמרר, מתואר כי צדקיהו המלך, שמקנן בו חשש שמא ירמיהו יודע על מה הוא מדבר, מוציא את האחרון מבור הכלא בחשאי ומביא אותו לפניו. כשירמיהו מופיע לפני צדקיהו עם בגדי האסיר שלו, שואל אותו המלך: האם העיר הזו באמת עומדת להיחרב? ירמיהו עונה לו: אתה לא באמת רוצה לשמוע את התשובה שלי, אז למה אתה שואל? "כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי". צדקיהו נשבע לו שהוא לא יפגע בו, ושיגיד לו רק את האמת. ובכן, ירמיהו עונה לו ללא כחל ושרק: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי צְבָאוֹת אֱלקי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם".

וכמו הפוליטיקאים שעליהם מדבר פאוול, צדקיהו אומר לירמיהו, אני יודע שאתה צודק, אבל אני מפחד שיעשו לי מה שעשו לך. ירמיהו ממשיך לשדל אותו ולשכנע אותו שזו הדרך היחידה שלו להינצל, אך צדקיהו אוטם את אוזניו. הוא מחזיר את ירמיהו לבית הסוהר בחשאי, לא לפני שהוא משביע אותו לא לספר לאף אחד על השיחה הזו ותוכנה. ואכן, צדקיהו מתעלם מאזהרות ירמיהו.

צדקיהו ידע שירמיהו צודק, אך הוא לא העז להתעמת עם אנשי החצר שלו, שהם בתורם, רק רצו לרצות את העם ולספר לו שהכל בשליטה. העם לא אוהב פוליטיקאים מבאסים, שמספרים להם כמה הכל לא בסדר. וכשהאויב הגיע, בדיוק כמו שחזה ירמיהו, צדקיהו בורח אל איזו מנהרה סודית שהוא הכין מראש. הוא חשב שהוא יוכל להציל את עצמו לפחות, ברגע שהגרוע מכל יתרחש. אך כמו בכל הטרגדיות, גם התוכנית הזו כושלת. האויב מצליח להשיג אותו, ונבואת ירמיהו מתגשמת במלואה. 

שוב שוב, אנו מתנהגים כמו צדקיהו וכמו השרים שלו. הסימנים נמצאים על הקיר, וכל אחד יכול לקרוא אותם. אולם אנו אוהבים את אלו שמספרים לנו שהכל בסדר, שהאויב מורתע, שהכלכלה נוסקת, שהביטחון בשמים. את נביאי הזעם שמספרים לנו אמיתות לא נעימות, אנו זורקים לכלבים, מגנים, ואוסרים על השמעת האמיתות שלהם. הנטייה האנושית הטרגית הזו, מזכירים לנו ימי האבלות של בין המצרים, היא ממש לא דבר חדש.