מדוע התרגז ברל כצנלסון על אנשי 'השומר הצעיר' שיצאו לטייל בתשעה באב?

היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי הוא תשעה באב. זהו היום שמציין את החורבן במסורת היהודית, בראש ובראשונה חורבן בית המקדש הראשון והשני, אולם, המילה "חורבן" ואפילו "חורבן הבית" נושאת משמעות הרבה יותר רחבה בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי שלנו. היא מייצגת את השבר הכללי של העם היהודי.

במסורת היהודית, נהוג לצום ביום זה ולהתאבל על החורבן. חולצים נעלים, יושבים על הארץ, קוראים קינות, מגילת איכה, ואפילו ממעטים בשיחה זה עם זה. גם במישור הלאומי, במדינת ישראל יום זה נוכח היטב. חנויות נסגרות מוקדם, משרדי הממשלה אינם פעילים ובתי בילוי סוגרים את שעריהם, למרות שלא מדובר ביום שבתון.

בשנה הנוכחית, כמדומה שאיש אינו צריך להסביר מדוע יום אבל זה עדיין רלוונטי. אולם, חשוב לזכור כי מאז ראשית הציונות, עוד קודם להקמת המדינה, היה פלח לא מבוטל בעם היהודי שלא סתם שכח את תשעה באב, אלא סבר כי ראוי למחוק את יום זה מלוח השנה העברי. כלומר, לא למחוק את התאריך, אלא למחוק את המועד.

רבים מהציונות החלוצית סברו שעם השיבה לארץ הגיעה הגאולה. אין טעם להתאבל על החורבן, כאשר הארץ נבנית והשממה פורחת. בימינו, היינו קוראים להם אולי "משיחיים". אך באותם הימים, המשיחיים לא היו אלו שרצו לבנות את בית המקדש, אלא אלו שסברו שהשיבה לארץ פותחת עידן חדש בהיסטוריה היהודית, עידן שבו זכר הגלות אמור להימחות. תשעה באב הוא אירוע גלותי, טענו, שכל עיקרו קינה על חורבנה של הריבונות היהודית בארץ. עם שיבת ישראל לארצו, אין עוד טעם ביום זה.

פולמוס זה נחקק בזכרון בעקבות מכתב של ברל כנצלנסון לתנועת השומר הצעיר, בעקבות מעשה שהיה. קבוצה של מדריכים בתנועת השומר הצעיר, ביקשה לצאת עם חניכיהם לטיול קיץ בליל תשעה באב.  ברל, מנהיגה הרוחני של תנועת השומר, שמע זאת והתחלחל. הוא כתב מכתב חריף, ופרסם אותו בעיתון הפועלים "דבר" תחת הכותרת "חורבן ותלישות".

ברל לא ראה בשכחת תשעה באב סממני גאולה והתחדשות אלא אות לשכחה ולניוון. הוא כותב להם: "כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל ימים?". הוא רואה בזיכרון העבר המרוכז בתשעה באב "סמל חיוני" בעל כוח מפרה.

אולם, מדריכי תנועת השומר לא התרשמו מהשמרנות הנוסטלגית של ברל. הם כתבו לו חזרה: "חלילה לנו מלשכוח את ט' באב, אבל העם החוזר לביתו יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג". הגאולה כבר הגיע, השיבו לו. חשוב לזכור את העבר, אך אין מקום לאבלות יותר.

בפרספקטיבה של זמן, האם ניתן להכריע מי צדק? כשחושבים על כך בשנה זו, קל להגיד שהחורבן נראה קרוב מתמיד. הביטוי "חורבן הבית" חזר ללקסיקון שלנו בשנים האחרונות, כאשר כעת מדברים פתאום על "חורבן בית שלישי". הסרט "אגדת חורבן", המגולל את סיפור חורבנה של ירושלים בימי בית שני, זכה לפופולריות רבה, כי הוא מהדהד לאנשים את המצב החברתי בימינו אנו.

בעיצומו של משבר, קל לראות שחורות. אולם, חיפוש קצר בגוגל על התייחסויות לתשעה באב בשנים שעברו מניב שלל תוצאות הפוכות. כך כתבה למשל יוכי ברנדס, סופרת ישראלית ידועה, בטור לתשעה באב בעיתון "ישראל היום" לפני כעשור:

ישראל, תשעה באב, תשע"ג. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. המשפט הזה עלול להישמע כמו סיסמת בחירות מגוחכת, אבל לא צריך להיות מומחים להיסטוריה של עם ישראל כדי לדעת שהוא אמיתי. יש לנו ארץ פורחת, מדינה משגשגת וחיים של חירות.

ברוח זו ניתן למצוא עוד רבים, שהקינה היחידה שלהם בתשעה באב, הייתה על סגירת בתי הקפה באמצע החיים. הללו ראו בתשעה באב "יום של דתיים", שלא לגמרי ברור מדוע מציינים אותו.

ויכוח עתיק יומין

למעשה, הוויכוח על היחס הראוי לתשעה באב אינו חדש. הוא התקיים בצורה דומה מאד לפני אלפי שנים, לאחר שיבת ציון הראשונה, בימי עזרא ונחמיה. באותם הימים, התגלע בקרב שבי ציון פולמוס, האם להמשיך לצום ולהתאבל על חורבן ממלכת יהודה בתשעה באב גם לאחר ששבו ארצה ובנו מחדש את המקדש? פולמוס זה הגיע עד הנביא זכריה, שנשאל: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים"? (חודש אב הוא החודש החמישי בלוח העברי המקורי, המתחיל בניסן).

ואם חשבנו שאגדות החורבן מהדהדות אירועים אקטואליים, הרי שתשובת הנביא זכריה תהפוך את קרבינו. הנביא מביא את דבר ה' לשואלים, ועונה תשובה שונה מאד מזו של ברל כנצלסון. הוא אינו אומר שהצום הוא עניין נוסטלגי וערך לאומי, אלא נוזף בהם על עצם המחשבה שיש איזו קדושה ומצווה בצום:

אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. ז הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב.

הוא אומר להם, אינכם עושים לאלוקים טובה בזה שאתם צמים. אדרבא, הוא אומר, כל התוכחות הנוקבות שהנביאים השמיעו לכם, התיאורים הקודרים של חורבן וגלות – כולם נאמרו לכם בזמן שלא צמתם ולא התאבלתם אלא נהניתם משגשוג ורווחה. עתה, לאחר החורבן, נזכרתם לצום. אך אם אתם צמים ואם לא – זה עניין שלכם. אני לא רציתי שתצומו על החורבן, אלא ביקשתי למנוע אותו. והנביא ממשיך:

 כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם. וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. 

מטרתו של הקב"ה איננה שנצום, אלא שנתנהג בהגינות, ביושרה ובלב טוב. אם נתנהג כהוגן, לא יבוא עלינו חורבן ולא נצטרך לצום. והנביא ממשיך לאחת הנבואות המופלאות, שמעבירה בי גם בשעה קשה זו, רטט בעמוד השדרה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

בימינו אנו, דומני כי נבואה זו מהדהדת בקול חזק. אנו אכן נמצאים בימים חלומיים. נכון, יש אויבים ויש איומים. אך עדיין, עצם קיומה של ישראל הוא פלא. רחובות העיר מלאים ילדים וילדות, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. רק אתמול עלו לארץ זוג חברים מארה"ב עם שני ילדיהם. אפילו בשעות קשות אלו, יהודים רואים בישראל את המקום לגדל בו את ילדיהם ולקשור בו את גורלם. עם זאת, התביעה: "חֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו [...] וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" נוקבת מאי-פעם. האם נשכיל הפעם לעמוד באתגר? אתגר זה חשוב הרבה יותר מהשאלה האם נצום בתשעה באב או לא. ולא אני אומר זאת, אלא דבר ה' בידי הנביא זכריה.