למה הכל סגור בתשעה באב? מה בוער לנו להתאבל על בית המקדש?

שאלה:

תשעה באב, חורבן בית המקדש, אנשים בוכים, מתאבלים. על מה? מה לי ולבית מקדש עכשיו, האם זה מה שחסר לי? מה היה שם בבית המקדש, בית מטבחיים אחד גדול? לזה הם מצפים? וזה עוד בלי להיכנס לכל הסכסוך הפוליטי על הר הבית...

תשובה:

כידוע, לפחות שלוש פעמים בשנה היה עולה כל יהודי לרגל לבית המקדש, למלא מצברים רוחניים. מלבד זה היה כל יהודי עולה לרגל לפי הצורך וההרגשה. מן הסתם, מי שהיה טורח לעלות, היה אדם במשבר, באובדן כוחות, אדם הזקוק לישועה. ברגע שהוא נכנס בשערי הר הבית, הוא פוגש בצוות בית המקדש. מיהם? הכוהנים. הם היו אנשי ברכה, אנשי אהבה, אנשי המבט החיובי, אנשי מאור פנים לכל. התורה מצווה אותם לברך את עם ישראל באהבה, להיות תמיד באהבה. זה דורש התכווננות מיוחדת, כמובן. האיש שחווה משבר, שחטא, שהחטיא את ייעודו, שעבר אובדן כלשהו, האיש הזה פוגש בחיוך, באהבה נטולת אינטרסים. משהו קורה.

אבל האיש השבור נמצא עדיין בעומק השבר. והוא פוגש בלוי. הלוויים הם השרים והמנגנים בבית המקדש. שירתם ונגינתם לא הייתה טכנית. הם אמנם הוכשרו בלימודי מוזיקה לפחות 5 שנים (רמב"ם הלכות כלי המקדש, פרק ג' הלכה ז'), והיו שם הרכבים מקצועיים מאד. למשל, מקהלה עם למעלה מ-150 נגנים (בתנ"ך: דברי הימים א' פרקים כ"ד-כ"ה), אבל המוזיקה שלהם הייתה מהנשמה אל הנשמה. היא צריכה לרומם, להביא את האדם אל הא-לוהי שבו.

סיפר לי חזן ידוע (חיים אליעזר הרשטיק): בספר הזוהר יש תיאור של שירת הלוויים שהייתה במקדש. מגיע אדם שבור. אם הלוי ינגן לו שיר שמח, הוא ירגיש כאילו הוא צוחק עליו. הוא יחשוב: "חיי כה קשים, והוא מנגן לי שירים שמחים? הוא לא מבין מה עובר עלי". ולכן הלוי מנגן לו שיר עצוב מאד, שיר שהוא מזדהה לגמרי על התוגה שבו. אחרי ההזדהות, הוא נותן יותר אמון, הוא מרגיש הקלה. ואז בא ניגון עם מעט תקווה, עם איזו קרן אור. משהו נפתח בליבו, משהו מתרומם. לאט לאט השירה הולכת ונעשית שמחה יותר, עד שהיא מגיעה לשיאים של שמחה, והאדם השבור מתנשא לגובה האמתי שלו.

בתחומי המקדש הייתה יושבת הסנהדרין. זהו בית הדין העליון, 70 החכמים ביותר בעם ישראל. מלבד בקיאות ענקית בחוכמת ישראל, מלבד ידיעת התורה, הם נזקקו לדעת כל חוכמה עולמית. למשל, הם ידעו שבעים שפות שונות (!), כדי שלא יצטרכו להזדקק לעדות מתורגמנים (גמרא מסכת סנהדרין דף י"ז), כי אין כמו שמיעת עדות מקור, וכך יוכלו לשמוע ישירות מפי כל אדם את העדות המדויקת, בשפת האם שלו.

בחירת חכמי הסנהדרין הייתה אזורית. הראוי ביותר מכל אזור. להבדיל, כמו בשיטה האמריקאית של הבחירות. בדרך זו היו כל שבט וכל קבוצה מיוצגים בבית הדין העליון, שהכרעותיו איחדו את כל עם ישראל. עד היום כל עם ישראל חוגג את אותם ימי חג, יום הכיפורים חל באותו היום בכל העם היהודי, הודות להכרעות חד משמעיות של הסנהדרין, המקובלות על כל העם.

הדמוקרטיה בסנהדרין הייתה אמתית, קיצונית, לגמרי לא הצגה. נדרשה מחברי הסנהדרין פתיחות מחשבתית מלאה. למשל, היו רמות ידע שונות גם בתוך הקבוצה הזאת, וידעו היכן נמצא כל אחד. בשאלות של דיני נפשות הקפידו נשיא הסנהדרין ובכיריה, שלא להביע דעתם לפני שהקטן שבחבורה יביע את דעתו. מדוע? כדי להימנע ממחשבה מוטה, מפגם כלשהו בחופש המחשבה. אם כולם מחייבים, קטגורית, בלי אף נקודת זכות, הנדון ייצא זכאי. מדוע? כי חוששים מחשיבה עדרית. הרי לא יתכן שאף אחד לא ימצא לו זכות. אין אפשרות של דעה נמנעת, משום שכשמכריעים ברוב דעות, וגם המיעוט חתום על ההחלטה למעשה, למרות שהיא בניגוד לדעתו. כך יישאר עם אחד, מאוחד, עם תורה אחת והנהגה אחת. (מסכת סנהדרין לאורכה. מסכת ראש השנה סוף פרק ב')

בחג הסוכות, עם ישראל כולו היה מגיע לבית המקדש, ובכל יום נערכה שם ''שמחת בית השואבה''. ''אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו'' (מסכת סוכה פרק ה' משנה א'). השמחה הזאת הייתה עמוקה, מובלת על ידי דמויות המופת של עם ישראל, ובהם אותם אנשי חוכמה מופלגת. מסתבר שמעבר לחוכמתם הם גם ידעו להביע את עומק רגשותיהם בריקוד, בשירה, בפעלולי גוף, באמירות וגילויי נפש יוצאים מן הכלל.

שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון, מתפלל ביום חנוכתו (מלכים א' פרק ח') ומבאר בה את מהותו של הבית הזה. הוא מבקש שהמקום הזה יהיה בית תפילה לתפילת כל אדם במצוקה. הוא מבקש שדרכו יעברו ויתקבלו תפילות שבויים וחטופים, אשר מי יודע מקום המצאם, ויכולים רק לכוון את ליבם. ומהמקום הזה יעלו תפילות הגולים, תפילות המסוכסכים, תפילות החולים, הרעבים, תפילות החיילים העסוקים בלחימה קשה, שיכוונו לבם בלבד דרך הבית הזה, ותתקבל תפילתם. המקום הזה יאחד את העם כולו, ויהיה גם מקום תפילה לכל העולם.  

"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" מנבא ישעיהו הנביא (נ"ז), ומדבר על המרכז הרוחני שיפיץ את כל הטוב של תורת ישראל לעולם כולו. "קומו ונעלה אל הר השם, אל בית א-לוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", כך יקראו כל העמים (ישעיהו פרק ב').

זוהי טעימה קלה ביותר מהמתרחש בבית המקדש, דוגמאות קטנטנות מהתיאורים הרבים שבמקורות. האם לא חסר לך מקום כזה? עצום עיניים, שווה בנפשך בנין יפהפה, בנוי אבני שיש כחולים ולבנים, שורת אבנים לבנות נכנסת, שורת אבנים כחולות יוצאת, כך לסירוגין, וביחד הן יוצרות תחושת מראה מרהיב של גלי ים, תעתוע ויזואלי של אדוות מים בעיר שאין בה ים. דמיין את ריחה המיוחד של הקטורת, שהיה נודף עד יריחו (מסכת תמיד פרק ג' משנה ח'). כל חושי האדם, הגשמיים והרוחניים, הגיעו שם לפסגתם, ועוד טרם נגענו בחוש הטעם לגווניו.

בספר חגי (פרק ב') מסופר שכשחנכו את הבית השני, היו קולות החגיגה רמים. הצעירים צהלו, אבל הזקנים, שעוד זכרו את בית המקדש הראשון, בכו למראה ההשוואה. אולי עברו יותר מדי שנים מכדי שמישהו יזכור מה היה בית המקדש עבורנו. די בבכי שנמשך דורות כדי להבין שהפסדנו משהו גדול באמת, אבל די גם במעט התיאורים שעוד נותרו בידינו, כדי לצפות לבית המקדש השלישי. נראה שזה בדיוק מה שחסר לנו היום!