הייתי בטוחה שהחופשה ביון תמלא אותי באנרגיות. במקום זאת, הרגשתי מועקה

אני זוכרת את הרגע שבו אני אורזת מזוודה עם בגדי-ים, בגדי ספורט והמדונה (מיקרופון) שאני מעבירה איתה אימוני כושר. מלאת התרגשות וציפייה לקראת כנס כושר גדול ביוון שהוזמנתי להדריך בו, ארזתי והתכוננתי לכיף הגדול של החיים שלי. נסענו ליוון בערך עשרים חברות, מתוכן אני ועוד שלוש מדריכות כושר הוזמנו להדריך בכנס. התרגשנו כל כך כל הדרך ליוון, ולא הפסקתי לדמיין את כל החוויות המהנות שאצבור ועד כמה אני ארגיש שם חיות. חיכיתי לנסיע הזו חודשים רבים והתרפקתי על התחושות שארגיש כשאגיע. ואז המטוס נחת ביוון.

מעבר לכמה רגעים של כיף והתרגשות כמו הרגע שעליתי לבמה להעביר שיעור, הרגע שסיימתי להעביר אותו וקיבלתי מחיאות כפיים ומחמאות, הפעם הראשונה שנכנסנו לים או לבריכה והרגע שנכנסנו לחדר במלון, רוב החופשה שלנו הייתה… די רגילה. לא הרגשתי את החיות, ההתלהבות, השחרור והתחושות שציפיתי להרגיש. הרגשתי... רגיל. לפעמים אפילו הרגשתי שקשה לי להתמודד עם החברות שלי ובא לי רק להישאר קצת לבד עם עצמי. זה הפתיע והביך אותי לגלות שחודשים רבים של ציפייה והתרפקות על משהו שאחווה וארגיש, לא באמת התממשו. איך זה הגיוני? אני באחד האיים הכי אקזוטיים ויפים, רחוק מהארץ ומכל מה שמטריד ומעסיק אותי ביומיום, איך ייתכן שמקום להרגיש שמחה וחיות, אני מרגישה מועקה?

בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, כתוב: ״ואתם הדבקים בה׳ א-לוהיכם חיים כולכם היום״. כלומר, שהבסיס לתחושת החיות והחיים היא הדבקות באלוהים. בספרו של אהרן דרמון ״עץ החיים הטובים״ יש פירוש מעניין לפסוק הזה, שאומר שאמנם אנחנו מצפים להרגיש את החיות בדבקות בחומר (עוד כסף בחשבון, עוד חופשה מהנה, עוד בגד יפה ועוד מחיאות כפיים בסוף שיעור), אבל החיות האמיתית מגיעה מהדבקות ברוח. דרמון כותב שהמילה ״חיים״ בעברית נכתבת בלשון רבים, בעוד שבשפות אחרות המילה הזו נכתבת בלשון יחיד (life, vida  וכו׳). המילה הזו באה ללמד אותנו שהחיים שלנו מורכבים משילוב של חומר ורוח, אבל זה ש״חי״ באמת הוא זה שדבק יותר בצד הרוחני של החיים.

על פי הרבי מלובביץ׳, לחיות חיים רוחניים זה לחיות את ה׳פנימיות׳ של כל דבר, כלומר, את מה שנמצא בעומק הדבר הגשמי. למשל, החופשה שכל כך חיכיתי לה, הייתה הרצון שלי קצת להתאוורר מהמחשבות המטרידות שיש לי כל הזמן ביומיום. אבל כשהגעתי לחופשה ביוון, גיליתי שהמחשבות שלי הולכות אחריי גם עד ליוון.

לעצור לפני חפיסת השוקולד

אני זוכרת תקופה אחרת בחיים שלי שבה הרגשתי שאני חיה. אבל זה קרה כשהבת השנייה שלי נולדה. מצד אחד, פתאום נעשיתי אמא לשניים והחיים שלי נהיו הרבה יותר מורכבים ומאתגרים ברגע אחד. מצד שני, התווספה לי סיבה נוספת לחיות ולא סתם לחיות: לחיות במלוא העוצמה והמשמעות כדי לספק את אותם החיים לשני ילדיי. בתקופה הזו הייתי בביטול עצמי מאוד גדול. לא יכולתי לשתות, לאכול או להתפנות בזמן ובאופן שאני רציתי, ואם הייתי מצליחה לשתות איזה ספל קפה אחד ביום הוא תמיד היה קר (כלומר, קפה חם שהתקרר מזמן). ובכל זאת, הרגשתי חיה. הרגשתי שכל רגע בחיים שלי מתייקר ואין לי יותר את הפריביליגיה לרבוץ סתם שעות מול המסך ולבזבז את זמני היקר. הזמן קיבל משמעות אחרת מבחינתי, והיה לי חשוב בכל רגע לדעת שאני מנצלת אותו באופן שמיטיב לי ולביתי.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא אומרת שצריך להיות לנו מאוד קשה ושאנחנו צריכים להתבטל עד לאפס, כדי להרגיש חיות ומשמעות. זו קיצוניות לא בריאה שככל הנראה יביא אותנו לחולי ולדיכאון. לעומת זאת, גם השאיפה לחיי חומר בלי כל חיפוש של ׳פנימיות׳ ורוחניות בתוכם, יביאו אותנו לאותה התוצאה. אנחנו נרגיש שמחה וחיות כשאנחנו נחפש את הרוח שבתוך החומר, את המשמעות שבתוך כל דבר, את הפנימיות של הרצונות והשאיפות שלנו. בשביל זה אנחנו צריכים מידה מסוימת של - ביטול.

כשאני חיה את החיים שלי מתוך מה ש״בא לי״ באותו הרגע ורצה סביב הזנב של עצמי כדי לממש כל חשק רגעי שבא לי באותו רגע, אני ייה חיים מאוד חומריים ולא עוצרת לחשוב למה בכלל מתחשק לי הדבר הזה והאם הוא באמת הדבר הכי נכון ובריא עבורי כרגע. מידה של ביטול, יכולה לעזור לי לא לפעול על אוטומט. לעצור לרגע לפני שאני מממשת את החשק הרגעי שלי ולנסות להבין מה עומד מאחוריו, מה באמת ישמח אותי עכשיו, האם אני פועלת מתוך בחירה או שאני נותנת לאיזה יצר לא מוסבר לשלוט בי. כש״בא לי״ לאכול חפיסת שוקולד שלמה ואני נוקטת במידה של ביטול, לא פועלת מיד ושואלת את עצמי: ״למה בא לי את זה?״ אני מבינה שזו הנחמה שאני מבקשת ללב הפגוע שלי אחרי שרבתי עם בעלי. אז אני יכולה לבחור האם לאכול את כל חפיסת השוקולד הזו בתקווה שבאמת אתנחם, או אולי להיות קצת יותר טובה לגופי, לאכול רק כמה קוביות, ואז לגשת לדבר עם בעלי (כי זה ככל הנראה יביא נחמה אמיתית ללב הפגוע שלי).

בחופשה שלי ביוון לא התבטלתי לשום רצון שלי. כל דבר שהיה ״בא לי״ עשיתי ומימשתי מיד. תוך פחות מיומיים הרגשתי שבמקום להתמלא באנרגיות אני מתרוקנת מהן, ולא הבנתי למה. לעומת זאת, בתקופה הזו שנאלצתי להיות בביטול למטרת-על שהיא גידול ילדיי ובניית הבית שלי, למדתי לאט ובזהירות איך לאזן בין ה״בא לי״ הרגעי לבין מה שנכון, בריא, טוב ואחראי לי ולביתי. למדתי לאזן בין חומר ורוח, בין חיצוניות ופנימיות. ועל אף כל הקושי שהיה בחיי, הרגשתי שמחה וחיות (ועייפה והורמונליות, אבל זה כבר למאמר אחר).

מסתבר שכדי להרגיש חיות לא חייבים לבלות עם קוקטייל ביד על איזה אי אקזוטי, או לקבל מיליון מחיאות כפיים. אפשר גם לשתות קפה חם שהתקרר, להחליף טיטול ולהסתפק בכמה קוביות שוקולד.