נסיך מצרים. קרדיט: שאוטרסטוק, AI VLU תרבות
נסיך מצרים: משה רבנו גדל בארמון פרעה
איך קרה שמושיעם של ישראל, שעתיד להוציאם ממצרים, גדל דווקא בארמונו של פרעה, שדיכא את עם ישראל באכזריות? ומה גרם לו לברוח למדין בבגרותו ולהפוך לרועה צאן?
- קן ספירו
-
אא
סיפור יציאת מצרים הוא, ללא ספק, המאורע המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא למעשה מעין דגם מוקטן למה שעתיד להתרחש שוב ושוב בהיסטוריית הגלויות של העם. שוב ושוב אנו עדים לרכבת ההרים הדוהרת במהירות מגבהים לתחתיות, כשבדרך כלל, ככל שהפסגה גבוהה יותר, כך הנפילה עמוקה יותר. ושוב, כנגד כל הסיכויים, הם יעלו בחזרה.
סיפור יציאת מצרים מגולל את מסלולו הסוער של עם ישראל ממצב קיומי מעולה, עת התקבלו במצרים בכבוד מלכים על ידי פרעה עצמו, עד מציאות איומה של שעבוד אכזרי. ומשם שוב, בדהירה מהירה לשיא השיאים - פסגת הרוחניות, כאשר שוחררו מעבדות בידי הבורא בעצמו, וזכו לקבל את התורה בהר סיני.
בנקודת הזמן שבה מתחיל סיפור יציאת מצרים גדלה המשפחה בת שבעים הנפשות שירדה למצרים בזמן יוסף, והפכה לעם המונה כשלושה מיליון איש.[i] הגידול הלא טבעי והמהיר במספר היהודים הכניס את ההנהגה המצרית לפניקה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם [...] וְהָיָה כִּי תִּקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסָף גַּם הוּא עַל שׂוֹנְאֵינוּ."[ii] פרעה מנסה ליישם גזרות אכזריות על מנת לווסת את הריבוי היהודי ולשמור על כמות יהודים נמוכה, ואף לדאוג לכך שיהודי מצרים ישמרו על פרופיל נמוך.
גם זה הוא דפוס התנהגות אנטישמי קלאסי – היהודי בגולה נאמן תמיד לארץ המארחת, ולמרות זאת חושדים בו חשד נטול כל יסוד של בגידה.
מעט לאחר הנפקת צו השמדה אכזרי "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ [...]"[iii] - לרצוח תינוקות זכרים עם היוולדם - נולד התינוק משה. הוריו, עמרם ויוכבד, מחליטים להחביאו, אבל לאחר שלושה חדשים, כאשר גוברת הסכנה שהמצרים יגלו אותו בקרוב, מחפשת יוכבד דרך להצילו. היא מניחה אותו בתיבה מוגנת מפני מים ומשיטה אותה במורד הנילוס. כידוע הוא ניצל על ידי לא אחרת מאשר בתו של פרעה, שמעניקה לו את שמו, משה, "כי מן המים משיתהו."[iv] (מעניין לציין כי לפרעונים רבים היו שמות הדומים לשם משה.) אירוני? רק הבורא מסוגל לביים תסריט שכזה. ואכן, הכול חלק מתוכנית שנועדה להקדים תרופה למכה.
מקרה זה מספק לנו חומר למחשבה: מושיעו של העם היהודי גדל בביתו של אויב היהודים הגדול ביותר. ההשוואה המודרנית היחידה תהיה לנער שנועד להפיל את גרמניה הנאצית, וגדל כנכדו המאומץ של אדולף היטלר. זה מה שאנו מגלים גם כאן - סיפור עלילה פנטסטי.
היסטוריה מצרית
אגב, מיהו הפרעה בסיפור שלנו?
אם נתרגם את הכרונולוגיה היהודית לשיטת התיארוך הנוצרית, שבה משתמש העולם המערבי כיום, המאורעות של יציאת מצרים התרחשו בערך בשנים 1313-1314 לפני הספירה. עם זאת, לא נוכל להביט בהיסטוריה המצרית של לפני 3,300 שנה כדי למצוא את השם הנכון. ראשית, המצרים השתמשו בלוח שונה לגמרי, או ליתר דיוק, בלוחות שונים ורבים. בנוסף, כמה וכמה מן הכרונולוגיות שבהן אנו משתמשים היום חושבו רק במשך מאתיים השנים האחרונות, וחישובים אלה מבוססים על ניחוש מלומד. כל מי שיפתח ספר כלשהו על מצרים העתיקה ימצא בו דעות רבות באשר לתאריכים של שלטון פרעונים שונים.
בדרך כלל, הפרעונים שמזוהים עם תקופת יציאת מצרים הם סטי ורעמסס, ששלטו לאורך תקופה המכונה "הממלכה החדשה" (1050-1550 לפני הספירה). רעמסס השני היה לבטח מי שעמד מאחורי מפעלי הבנייה הגדולים של תקופה זו, ומעניין למצוא בתורה את הפסוקים המעידים שהעבדים היהודים בנו את הערים פיתום ורעמסס.[v] ראוי לציין שבניית הערים הללו ארכה 116 שנים, מה שמוכיח שבתקופה זו שלט יותר מאשר פרעה אחד.[vi] (דעה שגויה אך רווחת היא שבני ישראל בנו את הפירמידות, אך כפי שכבר הזכרנו, אלה נבנו כאלף שנה קודם.)
עובדה מרתקת שאנו למדים מן העדויות ההיסטוריות הקיימות היא כי לאחר תקופת רעמסס הייתה תקופה בת עשר שנים של תוהו ובוהו במצרים. ממצא זה עולה בקנה אחד עם המידע שאנו למדים מן התורה על עשר המכות העל טבעיות שהרסו את מצרים - מובן שלאחר המכות ישרור שם תוהו. אם אנו צודקים בהנחה זו, קיימת כאן עדות חיצונית לעשר המכות.
הפרעה שמלך לאחר רעמסס כוּנה מרנפתח, והוא שלט מן השנים האחרונות של המאה ה-13 לפני הספירה עד תחילת המאה ה-12 לפני הספירה. מה שמעניין ביותר בהקשר שלנו הוא כתובת על משטח אבן שחם שחור שנתגלתה בתבאי (לוקסור של היום) מתקופת שלטונו, והמכוּנה כיום "מצבת מרנפתח" או "אסטלת (מצבת אבן) ישראל". על המצבה הזו מתועדות מלחמותיו של מרנפתח כולל באזור כנען, האזור של סיני וארץ ישראל. זהו האזכור הראשון הקיים בהיסטוריה האנושית כולה – מחוץ לתנ"ך – של השם "ישראל". מדובר בממצא שׁגִּילוֹ הוא כ-3,200 שנה. בהתאם לכרונולוגיה היהודית, מדובר בזמן קצר לאחר יציאת מצרים.
מה אומרת כתובת זאת? "ישראל אלמנה. זרעה לא קיים יותר." כלומר, "מחינו מעל פני האדמה את העם היהודי, הם נכחדו." מכך אנו למדים שהמצרים מסלפים את ההיסטוריה כאשר הם מתעדים את המאורעות. עובדה, העם היהודי חי וקיים כיום, 3,200 שנה לאחר שפקידי הארכיון המצרי דאגו לדווח על הכחדתו. הדיווח על מחיקת העם היהודי מעל פני האדמה אינו מצטיין בדיוקו. למעשה המצרים של אז הם שנעלמו זה כבר.
דבר זה אינו מפתיע, מאחר שעמי קדם ידועים לשמצה בסילופים ובעיוותי העובדות המצויים בארכיוניהם הרשמיים. היסטוריה אובייקטיבית לא הייתה קיימת אז. מאורעות שנרשמו הוצאו לרוב מכל פרופורציה מסיבה אחת ויחידה - לרומם ולפאר את הישגיו של השליט. רישומים של קרבות הצבא המצרי מתארות את פרעה כגדול מן החיים, טובח באויביו. הוא תמיד מנצח. אין ברישומים מצרים מתים. הפסדים, כישלונות וליקויים לא נרשמו אצל אף אחד מהעמים הקדומים.[vii]
נבקש לרגע לערוך השוואה בין ביוגרפיה מעוותת זו לבין האובייקטיביות הייחודית של התנ"ך, המזכיר אירועים שליליים וחמורים גם בחייהן של דמויות שהוא מציג כחשובות וטובות. את אחד מהם הזכרנו בפרק 8 בתיאור סיפורם של יהודה ותמר. אם המטרה שלנו היא להפיק לקחים, מוכרחים להזכיר גם כישלונות וחסרונות.
אם כן, במצבת מרנפתח מצוי בידינו תיעוד חיצוני, התייחסות מוחשית לעם המכוּנה "ישראל" מתקופה קדומה של ההיסטוריה, החופפת לזמן שבו נכנסו היהודים לארץ המובטחת. מדובר בממצא ארכיאולוגי משמעותי ביותר.
הנסיך המצרי
משה גדל כנכדו של אחד הפרעונים, שהיה האדם בעל העוצמה הרבה ביותר על פני כדור הארץ – שליטו של העם החזק ביותר באותה התקופה.
משה היה יכול לגדול בקלות כילד מצרי מפונק ומתבולל, אך לא כך אירע. בת פרעה שוכרת את אימו של משה עצמו להניק את הילד ולטפל בו, ומכאן ההסבר מדוע הוא מעולם לא איבד קשר עם מוצאו ונשאר מחויב לעם היהודי.[viii]
לא מפליא אם כך שכאשר הוא גדל, הוא החל לצאת ולסייר בקרב בני עמו הנתונים לעבודת פרך רצחנית תחת קלגסים אכזרים. באחד מסיוריו הוא רואה נוגש מצרי מכה יהודי, הוא אינו מסוגל להבליג והורג את הנוגש. אז כמצופה מלשינים עליו כמה יהודים לשלטונות. גם כאן מצוי דפוס קלאסי וכאוב שאותו אנו עתידים לפגוש לאורך ההיסטוריה היהודית – יהודים החפצים לשאת חן בעיני השלטונות במחיר הלשנה על בני עמם. משה נאלץ להימלט על נפשו.
משה הגיע למדין, המצויה מעבר לחצי האי סיני. שם הוא פגש את יתרו, כהן דת שבני עמו נידו אותו לאחר שהחל לכפור בדתם האלילית. ליתרו כמה בנות, שאת אחת מהן, ציפורה שחורת העור, נשא משה לאישה. ממנה נולדו להם שני בנים, גרשום ואליעזר, ועליהם כמעט שאין בידינו פרטים, ומשה עצמו הופך לרועה צאן.
בעיסוק זה הולך משה בעקבות מנהיגים יהודים גדולים אחרים של העם היהודי: אברהם, יצחק, יעקב, ו-12 בני יעקב. נשאלת השאלה: מדוע עסקו מנהיגים יהודים רבים כל כך דווקא ברעיית צאן?
הצופה בהתנהגותם של רועי צאן בעת עבודתם מבחין שמרביתם יושבים להם ללא מעש, כאשר עיסוקם היחיד במשך שעות ארוכות הוא לחלום בהקיץ. לרועה צאן יש הרבה זמן רב לחשוב בינו לבין עצמו. חשיבה מעמיקה היא תנאי מוקדם והכרחי להשגת מעלת הנבואה, כלומר, היכולת של האדם לתקשר עם הבורא. כדי לעלות לדרגה הגבוהה ביותר, שבה אפשר להתעלות מעל למציאות הפיזית ולהגיע לממד נעלה יותר שבו אפשר לקבל מסרים שאינם בממד הפיזי, דרושה עבודה פנימית רבה, אשר על מנת להגיע אליה הכרחי שיהיה לאדם פנאי רב למחשבה.[ix]
סיבה נוספת לכך שדווקא מנהיגי העם היו בתחילה רועי צאן היא אופי עיסוקם. על הרועה לדאוג לקבוצות גדולות של יצורים חיים: להנהיג, להאכיל, להגן מפני מזג האוויר ומפני טורפים. בדומה לכך, הנהגת העם היהודי היא אחת המשרות התובעניות ביותר. אחד השיעורים הגדולים שאנו למדים מן ההיסטוריה היהודית הוא שטמונים קושי ואתגר רבים באיחודם של בני העם האינדיבידואליסטי ביותר ובניסיון להנהיג אותו. עיסוק של רועה צאן הוא אולי האימון הטוב ביותר לקראת משימה כבדה זו.
אינו עולה בלהבות
בזמן רעיית הצאן חווה משה את חוויית הסנה הבוער. הוא מזהה שיח קוצני בוער, אולם האש אינה מכלה אותו. חוויה מדהימה לכל הדעות, ומשה מבין שהוא חווה אירוע עמוק ורב משמעות.
הבה נְדמה את הסנה לעם היהודי: הסנה הבוער, אבל האש אינה מכלה אותו. כך גם העם היהודי נראה תמיד על סף הכחדה, ובכל זאת, בהשגחה עליונה, ממשיך לשרוד. ברובד אחר אפשר לומר כי העם היהודי בוער תמיד בלהט אש הרוח, ונושא בחובו מסר העתיד לשנות את העולם כולו.
כאשר ניצב משה מול הסנה הבוער, פונה אליו הבורא שוב ושוב - על פי מקורות שונים, ארבע פעמים - ומציג עצמו כאלוהי אבותיו, אברהם יצחק ויעקב.[x]
אלו הם פסוקים בעלי חשיבות רבה ביותר בהקשר ההיסטורי שלנו, מכיוון שמאוחר יותר יופיעו אומות שונות על במת ההיסטוריה האנושית, הנוצרים למשל, בטענה שאלוהים שינה כביכול את דעתו, זנח את היהודים וכרת איתם ברית אחרת ("הברית החדשה", אם להשתמש בתרגום של המונח מיוונית), אבל פסוקים אלו מלמדים אותנו שהאל כרת ברית נצחית עם אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, ברית שאותה חידש כמה פעמים. אנו למדים שיש לו תוכנית אב לעתיד האנושות, ושליהודים חלק חיוני במימושה.
בצומת דרכים היסטורי זה מחליט הבורא להוציא את היהודים ממצרים. חשוב לזכור שהבורא הוא שהביא אותם לשם מלכתחילה.
בתלמוד הבבלי[xi] נאמר שיש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.[xii] כאשר אדם הולך לעולמו, אומרים: "ברוך דיין האמת." הברכה פונה לאלוהים, האחראי היחיד לביצוע המעשה. חשוב לשים לב לכך, שכן ביהדות אין שטן רשע הפועל באופן עצמאי ומתחרה באל. בתפיסת העולם היהודית אלוהים הוא הכול יכול ויודע הכול, ואין דבר שמעבר לשליטתו ולידיעתו. אנו, בני האנוש, יכולים להתייחס לאירועים כ"טובים" או "רעים", אך מבחינתו האינסופית של הבורא, כל האירועים הם חלק מתוכנית האב ההיסטורית, ובסופו של דבר, כל האירועים מתרחשים לטובה.
אנו מבינים, אם כן, שמצרים שימשה כמעין רחם להיווצרות יהודים כעם בנסיבות קשות ביותר, וכאשר היה העם מוכן, הגיע הזמן שבו יכלו לצאת משם וליצור מערכת חברתית מיוחדת במינה. זה מה שהבורא מסביר למשה במעמד הסנה הבוער, ולאחר מכן הוא מנחה אותו לשוב למצרים ולדרוש מפרעה: "שלח את עמי."
"שלח את עמי"
משה חוזר כמצֻווה למצרים, מתייצב לפני פרעה עם אהרון אחיו ואומר: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עִמִּי."[xiii]
פרעה מגלה ספקנות: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקוֹלוֹ לְשַלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'."[xiv]
עלינו להבין שלמצרים הקדמונים היו כאלפיים אלים, והם התייחסו לעולם הרוחני שלהם ולידע על העולם הרוחני ברצינות רבה. מאחר שלא היה אינדקס ממוחשב כדי לערוך חיפוש של הערך "אלוהים", החלו כוהני הדת שלהם לחפש בקדחתנות ברשימותיהם שמנו את האלים השונים מבלי למצוא את השם שבו השתמש משה.
המושג של א-ל אחד, אינסופי וכול יכול היה רעיון בלתי מובן לאנשים שהאמינו באלים רבים. הדבר פשוט לא תאם את תפישת עולמם המשובשת.
כאשר מבין משה שפרעה פשוט מסרב להאזין, הוא מורה לאהרון לקחת את מטהו ולהשליך אותו ארצה. המטה הופך לנחש. כיום מעשה כזה היה עושה רושם רב, אך לא בתקופה המצרית. מכשפיו מסוגלים לעשות את אותו דבר, ואף שבשלב זה בלע מטהו של אהרון את כל המטות האחרים, פרעה אינו מתרשם במיוחד.[xv]
חשוב להדגיש שוב שהעולם הקדום הבין את המציאות הרוחנית בצורה שאין לנו כלים לרדת לסופה. כשאנו מדברים על "כשפים", אנו מתכוונים לאשליה, לא להפעלת כוחות הטבע כפי שיכלו המצרים לעשות.
אני אשתמש במטפורות ובביטויים שזרים כיום לאוזניים מערביות, אולם חשוב להבין את הרעיון. קיומן של מציאות רוחנית ומציאות גשמית היא רעיון בסיסי ביהדות. אפשר להעלות את הגשמי להיות רוחני; אפשר להשתמש בממד הרוחני עבור החלק הגשמי, ולהשפיע על המציאות הפיזית באמצעות הממד הרוחני. את זאת ניתן לעשות זאת על ידי גישה לכוחות האופל – כשפים - או לכוחות האור. לבני מצרים, שאומתם הייתה אומה מפותחת ואינטליגנטית מאוד מבחינה רוחנית, הייתה נגישות לכוחות האופל, והם ידעו להפוך מקל לנחש, כך שהם לא התרשמו ממעשה זה של משה.
אך משה רק התחיל.
[i] ראו שרמן, נתן (פרשן), חומש ארטסקרול, ברוקלין: ארטסקרול, 1994, עמ' 369.
[ii] שמות א, ט-י.
[iii] שמות א, כב.
[iv]שמות ב, י.
[v] שמות א, יא.
[vi] לדיון נוסף בפרעה בזמן יציאת מצרים ראו Finegan, Jack, Light from the Past: The Archeological Background of the Hebrew-Christian Religion, I, Princeton, NJ: Princeton University Press, 1946, pp. 117-121
[vii] דוגמה נהדרת לסובייקטיביות זו אפשר לראות בתבליט לכיש, הנמצא במוזיאון הבריטי בלונדון. הוא נלקח מארמון הקיסר האשורי סנחריב, ומתאר את המצור על העיר לכיש בארץ ישראל ואת כיבושה לפני כ-2,700 שנה. נפילת העיר מתוארת עם רצח התושבים, לקיחתם בשבי וגלות השורדים, אך אין בו אף חייל אשורי מת אחד. זאת תופעה טיפוסית החוזרת בכל רישום עתיק.
[viii] שמות ב, ז-י. ראו רש"י על שמות ב, ז ומדרש שמות רבה א, ל.
[ix] להגדרת הנבואה ותיאורה ראו רמח"ל, דרך ה' חלק שלישי, ג ד; חלק שלישי, ד ה.
[x] שמות ג, ו, יג-טז; שמות ד, ה.
[xi] נערך בסוף תקופת האמוראים הבבלים - בסביבות 500-200. תורת האמוראים מפרשת את המשניות, שהן תורת התנאים, ומעמיקה בהן. ראו פירוט בהמשך הספר.
[xii] "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה." גמרא, ברכות ס ב.
[xiii]שמות ה, א.
[xiv] שמות ה, ב.
[xv] שמות ז, ח-יב.