אני כבר לא רוצה ליצור רק כדי לקבל מחיאות כפיים ואהבה מהקהל

אני אוהבת להופיע, אני אוהבת את הבמה. אני זוכרת שעוד כשהייתי שרה ומנגנת במגמת המוזיקה בתיכון, הייתי מחפשת את ההזדמנות לקבל הכי הרבה סולואים, להיות זו שהכי בולטת על הבמה, הכי נחרטת בזיכרון. אם זה טקס עצוב, אני אשיר את השיר שהכי מזיל דמעות ואם זה אירוע שמח, אשיר ואנגן את השיר הכי מקפיץ, העיקר להיות זו שגורפת הכי הרבה מחמאות ומחיאות כפיים. במבט לאחור, זה נראה לי כאילו הייתי קצת כמו המכשפה מסיפור הילדים שלגיה שהייתה שואלת בכל בוקר את המראה: ״מי הכי יפה בעיר?״ ולא יכלה להכיל כל תשובה אחרת מלבד - ״את! רק את!״. אני אמנם לא הייתי מכשפה, אבל בדרכי המחויכת והמנומסת, דרשתי מהמראה, מהמורים במגמת המוזיקה ומהקהל, את מקומי הבלעדי כביכול על הבמה.

לאורך השנים התבגרתי והבנתי שההתעסקות הזו מזיקה לי. חיפשתי יותר איך אני יכולה להשפיע טוב על אחרים בזכות היכולות והכישורים שלי ופחות איך אני יכולה להיות מושפעת לטובה מכל זה. כשנולד הבן הראשון שלי, עוז, הרגשתי שיש לי סיפור שאני חייבת להוציא לעולם וכתבתי מופע יחיד שקראתי לו: ״גם וגם״. והוא כלל שירים וקטעים תיאטרליים שמדברים על מסע החיפוש שלי אחרי האושר בחוץ, כשבסוף להפתעתי אני מגלה שהוא תמיד היה שם, בפנים.

לפני כל מופע כזה הייתי מאוד לחוצה וחוששת. אולי הקהל לא יאהב אותי, אולי לא אצחיק אותן מספיק, אולי מישהי תקום ותלך, הלוואי שמישהי תחליט בסוף הערב להזמין אותי למופע אצלה בקהילה. ההתעסקויות האלה הכניסו אותי לעוד ועוד לחצים ואני חושבת שבאיזשהו מקום מה שעבר לקהל, הרבה יותר מהמסרים שהעברתי בגלוי, היה המסר: ״בבקשה, תאהבו אותי ותאשרו לי שאני טובה ומוכשרת!״. מצחיק שמופע על חיפוש אושר היה בעצמו אירוע בו חיפשתי אושר ואישור, שוב, בחוץ ולא בפנים.

בפרשת השבוע יש פסוק שמדריך אותי הרבה בחיי ולא תמיד אני מצליחה ליישם אותו. זה פסוק שמזהיר מגאווה ולדעתי גם מענווה פסולה והוא הולך ככה: ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״. משה רבנו בנאום ההכנה שלו לכניסה לארץ ישראל עבור בני ישראל, מתאר לעם את החיים בעלי השפע וההצלחה שיחוו בארץ ישראל ומזהיר אותם שלא ׳יפלו׳ למחשבה המוטעית שאותו שפע והצלחה הגיע בזכות כוחם ועוצם ידם. משה רבנו יודע שהמחשבה הזו של ״כוחי ועוצם ידי״ אולי יכולה להעצים את בני ישראל שהם מסוגלים להכל אבל בקלות היא גם תביא אותם לתחושת האחריות המוגברת שהכל, הכל, הכל, בידיים שלהם ובסופו של דבר זה יוביל אותם למתח, לחרדה, לגאווה והתנשאות ואפילו לדיכאון (שהרי אם הכל בזכותי ובגללי ועשיתי כל שביכולתי בשביל משהו והוא לא קרה, אז כנראה שאני כישלון וחסר תקנה).

הרבה פעמים כשאני קוראת על פרשות השבוע אני מקבלת את הרושם שלהיות יהודי זה תמיד להחזיק בשני צדדים מנוגדים במקביל, תוך חיפוש האמצע הבריא בינהם. לא טוב להיות גאוותן ולחשוב שכל ההצלחות והכישלונות הם באחריותך ובאשמתך, עם זאת, לא טוב להיות בענווה פסולה, כזו שלא מכירה בערכה וחוששת לפעול כדי לשנות את המציאות. האמצע הבריא הוא ענווה שיש בה הבנה שיש בי כוחות עצומים ואני מסוגלת להכל, כל עוד אני מחוברת לצינור השפע שהעניק לי את אותם כוחות ואני משתדלת להיות בעצמי צינור שרוצה להעביר הלאה טוב ושפע לאחרים.

כשהייתי יוצאת להופיע עם המופע שלי ״גם וגם״ הייתי עדיין בתודעה של ״תנו לי״. אותה תודעה מהתיכון שמשתמשת בכישוריה בעיקר כדי לקבל מחמאות ושבחים. אחרי הפסקה מסוימת מהבמה והמופעים, כשנולדה בתי השנייה, ואחרי תפילות ובקשות להיות צינור שמשפיע טוב לאחרים בזכות הכישורים שלו, כתבתי מופע נוסף. את המופע הזה כתבתי מסיבות אחרות לגמרי. אחרי ה-7.10 כשהרגשתי שאני על סף מתח וייאוש מתמידים, התחלתי לכתוב וליצור המון תכנים של חיזוק ברשתות החברתיות והמון נשים פנו אליי וכתבו לי הודעות בסגנון: ״תודה, זה מציל לי את הנפש, אל תפסיקי!״.

עוד פוסט שכתבתי ועוד סרטון שיצרתי, עוד הודעה שקיבלתי ועוד בקשה שאמשיך לחזק, הבנתי שהגיע הזמן לקחת את זה צעד קדימה וכתבתי מופע קומי-מוזיקלי וקראתי לו: ״בשביל הגאולה״. שם המופע הוא הסיבה שבגללו יצרתי אותו, כדי שלא אשכח שאני לא הסיפור כאן. המטרה העיקרית של המופע מבחינתי, היא לא המחמאות ומחיאות הכפיים שאקבל בסוף אלא ההזדמנות לחבר עוד נשים לתודעה של אור, שמחה, תקווה וגאולה במציאות שיש בה הרבה חושך וכאב.

היום, לפני שאני עולה לבמה, יש בי אמנם חששות שאולי ״אפשל״ ואולי לא יאהבו אותי אבל מיד אני מתחברת לתודעה שגרמה לי לכתוב את המופע הזה. ״אני כאן בשליחות״, אני אומרת לעצמי מאחורי הקלעים, ״אני בוחרת להיות צינור שמסרים טובים ומחזקים עוברים דרכו ואני רוצה להיטיב ולשמח את הקהל שלי״ ומיד אני נושמת לרווחה ונרגעת. ״אני לא אחראית על התוצאה. מה שכל אחת תבחר לקחת מהמופע הזה, זה שלה מול עצמה. אני מתחברת לשליחות שלי ולרצון שלי להיטיב ומכאן, אני משחררת ונהנית״.

ואז אני עולה לבמה ונותנת לקסם לקרות. וכמובן, כמובן שאני גם מאוד נהנית ממחיאות הכפיים בסוף. בכל זאת, אני אנושית ואני מאוד אוהבת מחיאות כפיים ?