מכירים את זה שאתם מגיעים לעבודה אחרי בוקר קשוח, זורקים את התיק במשרד, בודקים כמה מיילים דחופים, וסוף סוף, מגיעים לשלב של הקפה הרגוע? ובכן, תארו לכם שאחרי שהלכתם למכונה, בחרתם בקפידה את הכוס, את הקפה, את רמת הקצף בחלב, והכנתם כוס מושלמת, אתם מסתובבים חצי סיבוב, והופ – איזה קולגה שלומיאל נתקע בכם בקטנה ומעיף חצי מהכוס על הרצפה. ואז, אחרי שהוא "ממש ממש מצטער", החצוף הזה עוד מעז להרגיע אותך עם: "לא נורא, אחי, תסתכל על חצי הכוס המלאה". שנון. חצי כוס מלאה.

הרי הכל בבוקר הזה הלך הפוך. קמת באיחור עם האנגאובר כשאשתך עצבנית עליך. הילדים רבו ביניהם בלי סוף ושגעו אותך עם דרישות בלתי אפשריות. כשהצלחת לצלוח את כל זה ולהגיע לרכב לבסוף, כמעט נכנסת בטסלה החדשה של השכן ביציאה מהחניה. עמדת 40 דקות בפקקים בדרך לעבודה, כשכל פניה בדרך דורשת מלחמה עם עדת כרישים. ועכשיו, בדיוק ברגע שחשבת שתוכל להתחיל את היום, מגיע האטריה הזו, שאפילו אינך מכיר, הופך את ההפוך שלך, ועוד מתלוצץ על "חצי כוס מלאה". 

ובכן, זה מה שהרגשתי השבוע כשקראו בבית כנסת את הפטרת הנחמה.

השבתות סביב תשעה באב מתחלקות לשתי קבוצות. שלש שבתות לפני תשעה באב נקראות "ג' דפורענותא", כלומר, השלש של הפורענות. בשלשת שבתות אלו קוראים בהפטרה מנבואות הזעם הקודרות ביותר בנביאים – נבואות המוכיחות את ישראל על פשעיהם וחטאיהם וחוזות חורבן נורא אם לא ישובו ישראל בתשובה. שבעת השבתות שלאחר תשעה באב עומדות, לעומת זאת, בסימן נחמה. הן נקראות "שבעה דנחמתא" – שבעת השבתות של הנחמה. בכל שבוע קוראים בהפטרה פרק מנבואות הנחמה שבסוף ספר ישעיה.

בכל שנה מתרחשת אותה תנודה חדה: עד תשעה באב – אבלות, זעם, נבואות חורבן קודרות. מתשעה באב ועד החגים – אופטימיות, נחמה, תקווה ועידוד.

בשנים כתיקונן, קל לי לקבל את המעבר לנחמה. אדרבא, אני מחכה בקוצר רוח שיעברו שלשת השבועות של האבלות ונגיע לימים הרגועים שאחרי תשעה באב. אולם השנה, פתאום לא הבנתי את טיבו של אותו מעבר. איך אפשר לעבור ברגע אחד מפורענות לנחמה? האם זה בופה לבחירתך? השנה, התחברתי עמוקות לטון הקודר של נבואות הזעם. הן הדהדו לי היטב את המציאות שבה אנו חיים. ופתאום היה לי מוזר לעבור לנחמה.

המעבר מזעם לנחמה הוא עניין של פרספקטיבה. זו אכן שאלה של הסתכלות על חצי הכוס הריקה או על חצי הכוס המלאה. התמקדות בזעם היא התמקדות בכל מה שגרוע, שלא עובד כמו שצריך, שלא הולך כפי שציפינו. התמקדות בנחמה היא התמקדות בטוב שיש, בכל הדברים הטובים והיפים שהתברכנו בהם.

אחרי הכל, את הסיפור על הבוקר הקשוח ההוא הייתי יכול לספר לגמרי אחרת. העובדה שקמתי עם האנגאובר מעידה שיצאתי לבלות עם חברים בלילה לפני. בילוי עם חברים הוא פריווליגיה לא מובנית מאליה כלל וכלל. העובדה שאשתי עצבנית עלי מסגירה שיש לי אישה ובסך הכל, בימים שאיני קם מאוחר, הזוגיות שלנו סבבה. העובדה שהילדים עלי לי על העצבים, מסגירה את העובדה שהתברכתי בשלשה ילדים חמודים ומלאי חיים, שבימים שאני קצת יותר סבלן וקצת יותר עירני, ממלאים את הלב שלי בחום ואהבה. וכן הלאה והלאה: הסיפור מלמד שיש לי בית, יש לי רכב, אני גר בשכונה מבוססת ובקרבת מקום למרכז, עובד בעבודה משרדית נוחה ומכובדת, ובסך הכל, חי חיים לא רעים בכלל. יש חצי כוס מלאה. בהחלט.

האם זה אומר שאין חצי כוס ריקה? האם באותו רגע שבו הקולגה הפך לי את הכוס לא אמרתי לעצמי כי טוב מותי מחיי ולמה אלוהים מתעלל בי כל כך? כן. אבל זהו בהחלט עניין של פרספקטיבה.

מפורענות לתקווה

הארגון של לוח השנה היהודי לשלשה של פורענות ושבעה של נחמה הופך את תנודת הרגשות הזו למעוגנת בזמן. שלשת השבועות של שיא הקיץ, הימים החמים של שלהי תמוז וראשית אב, אמצע יולי-אוגוסט, הם ימים של פורענות – ימים שבהם אנו מתמקדים במה שלא עובד, במה שהיינו רוצים שיהיה יותר טוב. לפעמים אלו דברים קטנים שלא הולכים כפי שהיינו רוצים, ולפעמים דברים גדולים ומשמעותיים.

אבל אחרי שעובר שיא הקיץ, אחרי ש"נחלש תוקפה של חמה", כמו שמכנים זאת חז"ל, כשהשנה מתחילה לשקוע ובדמדומי הבוקר ניתן כבר להריח ניחוח קלוש של סתיו, מגיע הזמן של הנחמה, הזמן שבו אנו מתמקדים במה שיש ולא חושבים רק על מה שאין. השנה כבר חלפה, הגיעה לשיא שלה. כעת מתחיל תהליך של אסיפה, של התכנסות, לקראת השנה החדשה, שתהיה בעזרת ה' טובה יותר.

ההפטרה של השבת החולפת פותחת במילים "נחמו נחמו עמי" מפרק מ' בישעיהו (והשבת מכונה "שבת נחמו" בעקבות מילים אלו). בהפטרה אומר הנביא כך: "קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם".

בשבוע זה, חשבתי לעצמי כי אותם מילים בדיוק היו יכולים להיות גם נבואת פורענות. הנביא מתאר את אותה תופעה שנבואות הזעם חוזרות עליה שוב ושוב: איש לא מקשיב לדברי הנביא. בנבואות הזעם שקראו רק כמה ימים קודם מתוארת התופעה הזו בצבעים קודרים: "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ".

ההבדל הוא הפרספקטיבה. נכון, אומר הנביא, כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, אבל עדיין, אלוקים יכול להופיע ולאסוף את העם המבולבל הזה, שאחרי ככלות הכל, יש בו הרבה מאד טוב: "כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל".

הפרק מסיים במילים: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". נקווה שתתקיים בנו ברכה זו, וה' יחדשנו כמו נשרים, יתן בנו כוח להכניע את כל אויבנו ותבונה ודעת לעשות שלום ביננו.